הדיון הסוער על השותפות עם - או הישענות על - הרשימה המשותפת בהרכבת הקואליציה מבולבל ומבלבל. בעצם, זה אינו דיון על נושא אחד, אלא דיון על כמה נושאים שלא תמיד יש ביניהם קשר: האם פוליטיקאים מחויבים לקיים הבטחות (כחול לבן הבטיחו שלא, אבל מתכוונים בכל זאת).

האם הם מחויבים לקיים הבטחות גם אם יריביהם לא ידועים כמי שמקיימים הבטחות (המקרה של נתניהו). אילו הבטחות יותר חשוב לקיים כאשר שתי הבטחות מתנגשות (לא לשבת עם נתניהו; לא להישען על המשותפת). עד כמה הכרחי לסלק את נתניהו מהשלטון (קריטי, או רק רצוי). מה טוב למדינת ישראל (אחדות, מיעוט, בחירות). מה הטקטיקה הפוליטית הנכונה למפלגה שואפת שלטון לטווח ארוך (מהלך דרמטי או היגררות לעוד בחירות). ויש עוד כמה דיונים. לכל אחד מהם נדרשים נימוקים מסוג אחר. אבל רובם מתנהלים, וזה די צפוי, מהפוזיציה.

הדיון המעניין מכולם נוגע לשאלה ארוכת הטווח: מה נכון ליחסי יהודים וערבים בישראל. בגדול, יש שתי אפשרויות. האחת: נדרש שינוי בגישת היהודים. ובפירוט: מכיוון שישראל היהודית אינה נוהגת כהלכה באזרחיה הערבים, עליה לשנות התנהלות ולשתף אותם מתוך התחשבות מלאה ברגישויותיהם ותנאיהם. השנייה: השינוי הנדרש הוא דווקא בגישת הערבים.

ובמפורט: כדי שהערבים ימלאו תפקיד משמעותי יותר בחיים הפוליטיים בישראל, עליהם להסתגל לכמה עובדות לא בהכרח נוחות. לדוגמה, שישראל היא מדינה יהודית־ציונית וכך תישאר. לאפשרות השנייה יש שני גלגולים אפשריים. האחד: להתעקש על שינוי אצל הערבים כתנאי להשפעה פוליטית. השני: להציע השפעה פוליטית כזרז אפשרי לשינוי אצל הערבים. ובמילים פשוטות: יהיה מי שיאמר שהערבים יכולים לזכות בהשפעה אם יקבלו את ישראל כמדינה יהודית. יהיה מי שיאמר שכאשר הערבים יקבלו השפעה הם יקבלו עם הזמן את ישראל כמדינה יהודית.

האם אינם מקבלים את ישראל כמדינה יהודית? הנה, עוד שאלה שהתשובה עליה מורכבת. תלוי מה בדיוק שואלים. אבל כפי שתראו בגרף, כמחצית ומעלה מהערבים בישראל נוטים להתנגד במידה כזאת או אחרת להגדרת ישראל כמדינה יהודית (השאלות מ־2016 עד 2019). וכמובן, זה לא אומר שהם אינם רואים בישראל את ביתם, או שאינם מרגישים בה נוח. למעשה, מדדים רבים מלמדים על עלייה בתחושת הביתיות של ערביי ישראל במדינתם. ועוד הם מלמדים על כך שהערבים ״מעוניינים בשוויון מלא בכל תחומי החיים ובשותפות מלאה בקבלת ההחלטות בכלל הנושאים העומדים על סדר היום הציבורי הישראלי״. קרי, הם מעוניינים בשותפות מלאה במדינה שאינם מקבלים את האתוס המרכזי של רוב תושביה.
ומכאן כמובן חוזרת השאלה: האם יש לשנות את האתוס (לא למדינה יהודית), או להתעקש עליו. האם שותפות מלאה עם הערבים מחייבת קבלה של האתוס כתנאי, או שמא שותפות מלאה צריכה לבוא ללא תנאי, בתקווה שתוביל לקבלה של האתוס. וכמובן, יהיו מי שיאמרו שאפשר לקיים את השותפות גם כאשר המחלוקת נמשכת. וזה נכון כמובן, אבל מגביל מאוד. מהאתוס הציוני נגזרות החלטות מרכזיות הנוגעות למדיניות הגירה, לחלוקת משאבים, לתוכניות לימודים, להתנהלות מדינית מול השכנים. מחלוקת עזה על עצם זהות המדינה תוביל בהכרח לקושי גדול בקיום שותפות משמעותית וארוכת טווח (וייתכן בהחלט שזה לא מה שמתכוונים אליו ראשי כחול לבן: הם מתכוונים למהלך טקטי שמטרתו שיפוי הערבים בתמורה לסילוק נתניהו).

מצביעי כחול לבן נתונים (צילום: צילום מסך)
מצביעי כחול לבן נתונים (צילום: צילום מסך)

נתוני מצביעים המגזר הערבי (צילום: צילום מסך)
נתוני מצביעים המגזר הערבי (צילום: צילום מסך)


# # #
מה חושבים היהודים על שיתוף הערבים בשלטון? זו שאלה מעניינת, וגם דינמית. בשנתיים האחרונות נרשמה ירידה ברורה במספר המתנגדים לשיתוף המשותפת בשלטון. מה מסביר את הירידה? אולי שינוי בהנהגה של ערביי ישראל (פקטור איימן עודה), אולי שינוי בסדרי העדיפויות של הנהגת היהודים (פקטור נתניהו). הנה, כבר נדרשת ההשוואה של שאלת המשותפת לשאלה חשובה אחרת: מה חושבים הבוחרים על הדחת נתניהו. מדוע להשוות? תכף נסביר, אבל נפתח בנתונים.

ברור לגמרי (ראו גרף) שכמעט כל הבוחרים שרוצים ממשלה בראשות נתניהו לא רוצים שיתוף של הערבים בשלטון. ברור גם שרוב מי שתומכים בממשלת מרכז־שמאל מוכנים לקבל את שיתוף הערבים בשלטון. איזה מחנה מתלבט? המחנה של גנץ. מקרב מי שרוצים אחדות בראשות גנץ (זאת העמדה הרשמית של כחול לבן) יותר משליש מוכנים להקמת ממשלה בתמיכת המפלגה המשותפת וכמחצית מתנגדים לזה. האוזר והנדל לא המציאו עמדה מופרכת. הם נוקטים את עמדתם של כמחצית מבוחרי כחול לבן.

או שאולי לא. איך לא? כי בסקרים לא שואלים בדרך כלל על סיטואציה מורכבת, אלא על עניין פשוט. בעד או נגד המשותפת, בעד או נגד נתניהו. וגם אז התשובות לא תמיד ברורות. לדוגמה, סקר אחד מלמד שקרוב ל־40% מבוחרי גנץ תומכים בממשלה בתמיכת המשותפת, בעוד שסקר אחר מראה שליותר ממחציתם אין בעיה עם ממשלה בתמיכת המשותפת.

כך או כך, כדי להבין את עמדתם האמיתית של בוחרי כחול לבן בסיטואציה הנוכחית צריך לשאול לא רק נגד מה הם (נתניהו או המשותפת), אלא גם נגד מה הם יותר. האם הם יותר נגד שית'וף המשותפת או יותר נגד קואליציה עם נתניהו. וכאן כנראה טמונה המחלוקת בין האוזר והנדל ובין יעלון וגנץ.

אלה וגם אלה נגד שני הדברים. אבל במבחן המעשה, כאשר אחד נדרש כדי לבצע את השני, לא ההעדפה קובעת אלא ההיררכיה בין שתי ההעדפות. ודווקא בעניין הזה נדמה לי, בזהירות, שגנץ מבטא את הסנטימנט הדומיננטי של בוחרי כחול לבן. רוב בוחרי הליכוד מסתייגים יותר מהמשותפת ופחות מנתניהו. רוב בוחרי כחול לבן מסתייגים יותר מנתניהו ופחות מהמשותפת.


סטיית תקן
1. מה כל זה אומר על אפשרות של בחירות רביעיות? בהערכה גסה, רבע עד שליש מבוחרי כחול לבן לא אוהבים את הרעיון של הסתמכות על הרשימה המשותפת בנסיבות שנוצרו. הם עלולים להצביע למפלגה אחרת בסיבוב הבא, או לא להצביע בכלל (כי גם להצביע לנתניהו אין להם חשק).

2. כמה יהודים הזדעזעו השבוע (או, אם להיות ריאלי, העמידו פני זעזוע) כאשר חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן אמרה שהיא סבורה ש״אין עוד צורך בחוק השבות״. זו בסך הכל עמדה שגרתית של כשני שלישים מהערבים.

3. ובינתיים באמריקה, שוב למדנו שיעור חשוב בצניעות. לפני שבועיים ג׳ו ביידן נראה כמו סוס פוליטי מת. היום הוא נראה כמו מועמד ודאי של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. איך זה קרה? נסביר בהזדמנות. אולי כשהקורונה תעבור, ובישראל תורכב ממשלה יציבה. מה שחשוב ללמוד מחדש הוא את הדבר הטריוויאלי הבא: בפוליטיקה מנצחים כשמנצחים, ומפסידים כשמפסידים. לא דקה לפני כן.

4. דמוקרטים ורפובליקנים יצביעו למועמדים אחרים. זה לא מונע מהם להסכים בעניין אחד: הנשיא טראמפ ״מרוכז בעצמו״. כן, גם אוהדיו נאלצים להודות בזה (רמז אפשרי לתומכי נתניהו). הם ממשיכים לא להסכים על השאלה אם הנשיא שלהם אינטליגנטי.

5. רבע מהרפובליקנים בארה״ב רואים בישראל את בעלת הברית הראשונה או השנייה בחשיבותה למדיניות החוץ האמריקאית (שנייה לבריטניה). עבור הדמוקרטים, ישראל לא בחמישייה הראשונה.

6. רוב קטן של הגרמנים (52%) לא מקבלים את הטענה ש״לעתים נדרשת הפעלת כוח צבאי כדי לשמור על הסדר העולמי״.

7. לפי גאלופ, אחת מכל שמונה אמהות בעולם היא חד־הורית. בדרום אמריקה ואפריקה כמעט אחת משלוש. כמעט לכל האמהות החד־הוריות הכנסה נמוכה יחסית. כשליש מהן בקבוצת ההכנסה התחתונה. במדינות מערביות כמו אוסטרליה, שוודיה, וארה״ב אחת מכל שלוש מהן בקבוצת ההכנסה התחתונה.

השבוע השתמשנו בסקרים ובדוחות של פרופ׳ סמי סמוחה (אונ׳ חיפה), מכון פיו, המכון לדמוקרטיה, המכון למדיניות העם היהודי וגאלופ.