כשמדברים על בריטניה של אמצע הסיקסטיז, האסוציאציות הראשונות שעולות לרובנו הן Swinging London, הביטלס בשיאם, וצעירים עם בגדים צבעוניים ברחוב קרנבי. אבל בפועל, לא הכל היה כל כך ורוד באותה תקופה. היו גם לא מעט בעיות ומשברים, ואחד המשברים הוביל להתפתחותו של קמפיין מעניין שהסעיר את המדינה לכמה שבועות, אך קצת נשכח מהתודעה.
יוני 1967: בעולם חוגגים קיץ של אהבה, וכאן אצלנו בישראל חוגגים את הניצחון במלחמת ששת הימים. אחת ההשלכות של המלחמה הייתה סגירתה של תעלת סואץ למעבר אוניות, דבר שפגע קשות ביבואנים ברחבי העולם. זה היה אחד הגורמים למשבר כלכלי שפקד את הממלכה המאוחדת בסתיו של 1967. ערכו של הפאונד צנח משמעותית, ואווירת נכאים שררה ברחבי המדינה. בכירים שונים במשק הבריטי התבטאו לגבי הצורך במעבר לשבוע עבודה ארוך יותר, של חמישה וחצי ימים, כדי להגביר את הפריון ולאזן את הנפילה.
ההתבטאויות האלו לא נפלו על אוזנים ערלות. ואלרי וייט, ג'ואן סאות'וול, קארול אן-פריי, כריסטין פרנץ' וברנדה ממפורד-חמש עובדות במשרדיה של חברה קטנה לייצור מוצרי חימום בשכונת סרביטון בלונדון, החליטו להתגייס למאבק והודיעו בתחילת ינואר 1968 כי הן מוותרות על הפסקת התה היומית שלהן, והן יעבדו מדי יום חצי שעה ללא תוספת תשלום. ביום שלמחרת, יתר עובדי המשרד החליטו להצטרף.
בשלב הזה הסיפור מתגלגל לעיתונות, שמציגה אותו באור מחמיא ותומך, ומהר מאוד הופך לקמפיין ארצי שהולך וצובר תאוצה. עיתון ה"טיימס" הנחשב מפרסם מודעה הקוראת לעובדים באשר הם לתת כתף ולהירתם ליוזמה. הקמפיין מקבל שם: I'm Backing Britain, וסיכות קטנות עם דגל היוניון ג'ק ועליו הסלוגן הופכות לפופולריות. המחאה יוצרת הסכמה נדירה בין הקואליציה לאופוזיציה: גם ראש הממשלה, איש הלייבור הרולד ווילסון, וגם מנהיג השמרנים וראש האופוזיציה, אדוארד הית', מביעים את תמיכתם. מי שעוד מתגייס הוא הזמר והבדרן ברוס פורסיית', שמקליט את המנון המאבק הרשמי:
אבל לא כולם היו כל כך מרוצים. חלק מארגוני העובדים הורו לאנשיהם לא לקחת חלק ביוזמה. לטענתם, ההתגייסות הפטריוטית אינה אלא ניצול של העובדים הפשוטים, ומי שאמורה לפתור את המשבר היא הממשלה ולא הפרולטריון. בנוסף, הקמפיין ספג מכה תדמיתית קשה כאשר נחשף כי החולצות והמרצ'נדייז השונים, שקוראים לעזור ולחזק את המשק הבריטי, בכלל מיוצרים בפורטוגל.
כעבור כמה ימים נכנס לתמונה רוברט מקסוול-אז חבר פרלמנט יהודי מטעם הלייבור, ולימים איש עסקים משפיע מאוד גם בישראל. הוא ניצל את מעמדו הציבורי והסיט מעט את המאבק. במקום חצי השעה הנוספת, כעת הציבור נדרש לקנות מוצרים תוצרת בריטניה: Buy British. התערבותו של מקסוול חיזקה את הטענה שבעצם לא מדובר בקמפיין ספונטני ומאחורי כל העניין עומדת מפלגת השלטון. הטענות האלו מעולם לא אומתו.
בפברואר 1968 כבר היה ברור שהקמפיין לא הולך לשום מקום. לא הושג שיפור משמעותי במצב הכלכלי, ארגוני העובדים החריפו את מאבקם נגד ההעסקה הנצלנית, והעסק החל לדעוך. במשך כמה חודשים הוא גסס לאיטו, והסתיים סופית באוגוסט 1968. ההתלהבות שסחפה את ההמונים לא החזיקה מעמד לאורך זמן, והתוצאות המיוחלות לא הגיעו. פרץ פטריוטיות אותנטי וספונטני או תעלול פוליטי מחושב היטב? כך או כך, קמפיין I'm Backing Britain הפך לאנקדוטה נשכחת בדברי ימי הממלכה המאוחדת. ומצד שני, עם משבר הקורונה הנוכחי והחשש מקטסטרופה בריאותית וכלכלית במדינה, אפשר לצפות לקאמבק מפתיע?
פורסם לראשונה בפודקאסט "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר" בהגשת מיכל פורת