סיפור הקטסטרופה האפוקליפטית, שבמהלכה המין האנושי מושמד, מהווה אירוע מיתולוגי מכונן כמעט בכל התרבויות כשהמטרה הברורה שלו אחת היא: אתחול מחדש.

בזמנים אלו של בהלת הקורונה והתרוקנות המרכולים, אפשר לדמות זאת לפינוי מדפים מסחורה ישנה ופגומה על מנת לפנות מקום לסחורה חדשה. אלא שמתברר שהחדש לא מתעלה על הישן. לראיה, אפילו הקדוש ברוך הוא מרים ידיים ומודה כי "יצר האדם רע מנעוריו". אי לכך תוכנית הפעולה הכוללת התחלה חדשה במחיר השמדה טעות ביסודה.

זה מה שמציעים לנו המבול התנ"כי או מגיפת הקורונה - השמדה ותו לא? אז לא. למבול, לסדום ועמורה ולמבחר האפוקליפסות שלנו יש מטרה נוספת, נחבאת אל הכלים: הפניית תשומת הלב לתופעות שבימים כתיקונן נסתרות מהעין.

לא ההשמדה ההמונית תוביל לתיקון, אלא התבוננות במציאות כפי שהיא, לקיחת אחריות, הפקת לקחים והחלת שיפורים נדרשים. כמו שבמצבי קיצון נחשף טבע האדם במערומיו, כך גם קטסטרופות בעלות פוטנציאל השמדה ממשי יכולות לחשוף תופעות חברתיות, שלעידודן או לתיקונן יכולה להיות השפעה ארוכת טווח על שרידותה של החברה.

ומה לכל זה ולמגיפת הקורונה? אם נאמץ את נקודת המבט הבודהיסטית, הרי שדווקא המגיפה יכולה להוביל להתעוררות מהתעתוע, ההתעלמות, העיוורון והבורות. "עיוורון קשבי" קוראים לזה. אנו עיוורים למה שאנחנו לא קשובים אליו. נדרשת הפניית קשב מיוחדת, קריאת השכמה, שנתבונן ונראה בבהירות את מה שכל הזמן עמד לנגד עיננו.

איום קיומי כמו הקורונה בהחלט יכול לעשות את העבודה. לשבחה ייאמר שהיא איננה מרפה, מה שמעניק לנו הזדמנות להתבוננות ממושכת וסיכוי לתיקון מהותי כשגלי הסערה ישככו.

כך למשל פרשת מעבדות הבדיקות. בימים כתיקונם אף אחד לא טורח לחשוב עליהן, אנחנו לא מבזבזים עליהן שנייה של תשומת לב – עיוורון קשבי. אבל מתברר שכך נהגו גם מי שאחראים לבריאות הציבור. מה הפלא? אנשים בחלוקים לבנים, מאחורי דלתות סגורות, רוכנים מעל מיקרוסקופים ומפשפשים בדם ושתן. מי רוצה לטרוח לבנות תוכנית פיתוח אסטרטגית, שלא לדבר על להשקיע כספים.

אלא שלפני חמש שנים הפנה מבקר המדינה את קשבו לנושא ופרסם דוח קשה על מצב המעבדות. רק שהנושא היה כל כך זניח בעיני מקבלי ההחלטות, שהם לא טרחו להכחיש ולא חששו שהמסקנות יאירו באור שלילי את תפקוד המשרד. לראיה, כל מי שרוצה יכול להיכנס לאתר משרד הבריאות ולקרוא 46 עמודים של כרוניקת הזנחה, זלזול, ותפקוד לקוי.

דוגמה קטנה: ב־2015 כמחצית מטכנאי המעבדות הממשלתיות היו מעל גיל 55, אבל לא נערכה תוכנית הכשרה, גיוס או התמודדות עם פרישתם. עיוורון קשבי. חמש שנים חלפו, שום תיקון משמעותי לא התבצע. חלק מהטכנאים פרשו, אחרים חצו את גיל 60. אין פלא שכל כך מעט בדיקות נעשות לגילוי קורונה.

בלית ברירה זרקור הקשב מופנה למצב המעבדות. הציבור מתעורר. נס חג הקורונה. טוב, בואו לא נגזים. הציבור הישראלי המורגל במערכת בריאות מורעבת יגיד תודה ל־2,000 בדיקות ביום – 0.03% מכלל האוכלוסייה. אבל מעכשיו ידע כל ילד: עדיף אסון מהיגיון. עדיף לחטוף מכה מלבצע חשיבה מקדימה.