אפילו בימים נוראים אלה יש נחמה פורתא. איכשהו, חרף מכת עריקים, הצלחנו לחמוק ממצב שבו נתניהו היה מצליח להרכיב ממשלה בחסות "ברית המועצות" של חכמי התורה של ש"ס והחרדים, מועצת יש"ע וגאוני הליכודיאדה. בהתחשב בעובדה שהמנוע מבלפור לא עובד על נדיבות אחרי ניצחון אלא על נקמה ופרנויה, כבר היום היינו אמורים להיות בעיצומה של מהפכת עממיקו מבוססת על "רצון העם" הימני־דתי־לאומני־ליכודי.
ועדיין, במהלך ההתברברות הנוכחית שנועדה להוציאנו מהפלונטר, וללא מנדט ברור להקמת ממשלה, מתנהל בימים האלה פוטש בירוקרטי בתוך מערכות הדמוקרטיה, בדומה להתפשטות הקורונה. מכאן ואילך מדובר בחוסנה של מערכת החיסון הדמוקרטית בתוככי הבירוקרטיה הישראלית, בייחוד במערכי אכיפת החוק – מבית המשפט העליון ועד למשטרה.
בימים אלה אנחנו בשלב הראשוני של הקורונה הפוליטית. חלק מהסימפטומים גלויים וחלק סמויים. הגלויים הם התקנות החדשות מבית מדרשו של נתניהו בביצוע אמיר אוחנה ויולי אדלשטיין. שניהם מנצלים את שרשרת הפיקוד שעובדת תחתם על אוטומט. אוחנה מסרס את מערכת המשפט ואדלשטיין פוגע במערכת החיסונית של המערכת הפרלמנטרית. כאן כבר לא החוק מדבר, אלא הנוהל: אדלשטיין את אוחנה מורידים פקודה והפקידים מבצעים. הג'וב שלהם הוא לבצע כמנגנון את פקודת הממונה ולא לדקדק בענייני נוהל דמוקרטי. אני לא רואה את איל ינון, היועץ המשפטי של הכנסת, נכנס ללשכת אדלשטיין ועוצר אותו אף על פי שכך היה אמור לנהוג. כך בדיוק עובד הנגיף מסוג קורונה: פקודה חודרת את מערכות החיסון הכמו אוטומטיות בגוף.
אין ספק שאם גנץ ושות' לא יביאו לידי ביטוי את ה־61 שלהם יבצע הצד השני השתלטות סופנית על מוסדות המדינה. לא הקורונה תעצור אותם (אולי אפילו תסייע כמסך עשן) ובטח לא הדמוקרטיה. המערך הפקידותי המבצע לא נראה כמחסום של ממש בהתחשב בעובדה שבצמתים רבים יושבים פקידים מטעם, ולא ברור כיצד ניתן לבלום את ההסתערות הנגיפית על הדמוקרטיה.
האם להצטרף לממשלה כדי להחליש את הנגיף ולהסתכן בהידבקות? האם לשבת כמה זמן ליד חבורת הבלוק, לסתום את האף, לקוות שהתמונות המשותפות יקנו לכחול לבן לגיטימציה אצל הימין הרך שיואיל בטובו לחצות את הרוביקון בסיבוב הבא? האם ללכת עד הסוף עם ממשלת 61? בעצם למה לא? ולו רק כדי לסלק מהדרך כמה מפגעי דמוקרטיה שיסייעו להבראה גם אם נגררים לבחירות רביעיות. האם ללכת עכשיו ראש בקיר לאופוזיציה ולאסוף כוחות להתמודדות הבאה? כל תשובה שתיווצר, כמו במאבק נגד הקורונה, תיבחן במבחן הזמן.
ואת העיקר שכחנו: התשובה האולטימטיבית שפותרת באבחה את הפלונטר הסופני לכאורה. שלוש שניות אחרי שנתניהו מתאדה מהחיים הפוליטיים תקום כאן ממשלה. בינתיים אפשר וצריך לצעוק: צא דיבוק. גם מהסיסטם הפוליטי וגם מהבריאותי.