אזהרה: למי שיצפה בשני פרקי “הפוליטיקה של האוכל" לא מזומנת הנאה. סביר להניח שגם יחפש משהו להשליך על המסך כשילמד מהסדרה כיצד עובדים עליו ועל כולנו, וכיצד מכניסים לנו לפה מזון שפעמים רבות אינו איכותי או בריא, כדי שהעשירים יהיו עשירים יותר, והאחרים - למי אכפת מהאחרים.

גם רשתות השיווק, אגב, לא יהיו מאושרות לראות כמה מהסודות הפחות נחמדים שלהן נחשפים, עם מי הן כורתות בריתות וכיצד השפע שהן לכאורה מציגות בפניכם על המדפים הוא בעצם לא לגמרי שפע, ובעצם הן שמחליטות - בלי לספר ובלי שקיפות - ממי תקנו ובאיזה מחיר, וכמובן ממי לא תקנו ומה זה יעשה לחיים ולעסק של האיכר, הרפתן, הלולן ובעלי העסקים הגוססים שמהם לא תקנו.

הפרק הראשון בסדרה מוקדש ללחם - הלחם הרגיל, האחיד, זה שעולה על מרבית השולחנות בארץ. הלחם הזה נאפה מקמח לבן, שעל פי מומחי תזונה הוא לא פחות מרעל. נבט החיטה המכיל את הקמח מפורק במאפייה או אצל יצרנית הקמח למרכיביו השונים. אלה הבריאותיים, כגון סובין ועובר הנבט, מורחקים ממנו ונותרת רק אבקת הקמח. אל האבקה, המכילה בתוכה סוכרים לא בריאים לאדם, מוסיף היצרן חומרים משמרים ומנפחים, המעניקים ללחם צורה נאה, אבל פוגמים עוד באיכותו הבריאותית, וכך הוא נאפה ונשלח לחנויות, יפה ובלתי בריא, לחכות על המדפים לרוכש, משומר ורענן לכאורה, במשך שבעה עד עשרה ימים.

הגוף האנושי זקוק לחומרים הבריאותיים שהוצאו מהקמח הלבן. על פי מומחה המופיע בסדרה, החוסר בחומרים אלה מייצר סיכוי של 22% לעלייה בתחלואה במחלות קטלניות שונות. אז מדוע בכל זאת מספר גדול של אזרחים אוכלים את הלבן הלבן האחיד הזה? התשובה פשוטה: מחיר הלחם - הזול שבכל הלחמים - מפוקח בידי הממשלה. ועל כן אלה הקונים אותו - ההיגיון אומר - הם בעלי היכולת הנמוכה יותר. ובעברית פשוטה: העניים נעשים חולים יותר.

המאפייה המייצרת את הלחם מרוויחה ממנו פחות, אבל משתמשת בו ככרטיס כניסה לחנות רשת השיווק. במדפים הנראים יותר, בגובה העיניים, מציבה רשת השיווק לחמים איכותיים יותר, שמחירם מן הסתם גבוה יותר. כך שנרחיב את המשפט מסוף הפסקה הקודמת: הרשת מתעשרת יותר, המאפייה מתעשרת יותר, העשירים בריאים יותר, העניים חולים יותר.

אפשר היה לצפות שתקום כאן להקת צדיקים ותנסה להילחם את מלחמת העניים, אלא שלעניים, מה לעשות, אין לוביסטים. לעשירים ולבעלי הכוח יש. והלוביסטים עושים את מלאכתם ברציפות ובמסירות. הם מתיישבים על אוזניהם של חברי הכנסת, חברי ועדת התקינה, חברי כל מי שצריך, שמחליטים כמה סובין יוכנס, אם בכלל, לכיכר לחם בודדת. לציבור כאמור אין הלוביסטים שלו. הוא צריך להסתמך על היושר הפנימי של כמה חברי כנסת חברתיים, על כושר העמידה שלהם ועל זהירותם מפני יכולת הלחץ והפיתוי של החברות הגדולות. ככה שבסופו של דבר, כמעט שאין לציבור מי שישמור עליו.

תם מי שחושב שהשיטה מתחילה ונגמרת בלחם האחיד. הלחם הוא רק דוגמה - אף על פי שהפרק עליו מצוין - וחבל שהפרק התמקד רק בו. אפשר היה לקצר קצת בחלקים הטכניים. לא היה צורך בכל ההסברים על השרשרת הכימית והמטריצות שהופכות את הלחם האחיד לבעייתי כל כך. אבל הצופה לא צריך להישבר כשהעניינים נעשים טכניים מדי. שווה להחזיק מעמד. תכף יגיע - כל הזמן מגיע - מידע חדש שמעצבן יותר ואתה שוכח שלרגע איבדת ריכוז. עכשיו אתה ממוקד מחדש באיך עושים ממך טמבל, חולה, ואתה עוד משלם על זה.

הפוליטיקה של האוכל", ימים ב' ו־ג', מ־23.3, הוט 8