בזמן שאנחנו נעולים בבתים וביבי מכין אותנו לשוטרים שיאכפו את תנועתנו במרחב, לא נותרו הרבה ברירות מלבד לצפות באח הגדול חושף את הדיירים, בעל כורחם, לטעימה מהמציאות בה אנחנו חיים.
רגע, לא כל כך מהר: כמו בכל פרק של "האח הגדול" - כל רגע בעל פוטנציאל לעניין לא מגיע מבלי רצף שטויות וקשקשת לפניו שגורמים לנו להגיע לשיא מותשים. הפעם, היו אלה ניקי גולדשטיין (רק ב"מאסטר שף" הוא עדיין לא ביקר), ציפי שביט וליאור סושרד – נשמע כמו התחלה של בדיחה – שהמשיכו את אורן חזן ודנה אינטרנשיונל מהפרק הקודם, ותפסו את כס האח למספר שעות.
הייתי שמחה לספר לכם על משהו מרגש שקרה בעקבות הביקורים הללו, אבל הרשו לי לחסוך במילים ולבחור שתי תובנות שחלפו במוחי בזמן הבהייה במסך: ראשית, מי היה מאמין שליוסי יש קראש על ציפי שביט? ושנית, הלוואי שמישהו יסתכל עליי כמו שגדי הסתכל על המצלמה בחדר האח, כשסושרד הצליח לנחש על מה הוא חשב. אני לא חושבת שראיתי מישהו מתרגש ככה מאז שניצחנו באירוויזיון.
בין לבין, היינו עדים לדוגמה נוספת שממחישה כמה מלכה ירדן: כשליאור, מי שעד לפני כמה שבועות התכרבל איתה (ומי יודע מה עוד) מתחת לשמיכה ועכשיו נמצא בזוגיות (עאלק) עם תקווה, שואל לשלומה – והיא בתגובה משתפת אותו תוך הפגנת כנות ופגיעות נוגעות ללב שקשה לה, למרות הכל, לדעת שהוא המשיך הלאה – ובכך, מגלה שעדיין יש לה רגשות כלפיו. זה היה רגע טלוויזיוני כן וחמוד, של אישה דוגרית ואמיתית שנאלצת לראות את האקס (אפשר לקרוא לו ככה?) בזרועותיה של מישהי אחרת, וזה עדיין לא מונע ממנה לדבר את מה שיושב על לבה. סחטיין.
יש משהו באמת מסעיר בעובדה שהדיירים נחשפים לבהלת הקורונה. בכל זאת, למרות כל החסויות, המשימות המטופשות וכמות התמונות המשפחתיות הבלתי-סבירה שנכנסה לבית – הדיירים אכן חיים בתוך בועה. מלבד הגיחה הקצרה לקלפי בבחירות (שנראות כמו היסטוריה רחוקה), לדיירים אין מושג מה קורה בעולם: הם לא יודעים מה גנץ אמר על ביבי, לא יודעים שפאודה נגמרה ואפילו לא יודעים שעד שנבחרה נציגה אתיופית לאירוויזיון – הוא בכלל בוטל. תאמינו או לא – הם חיים את חייהם מבלי לדעת ששטיפת ידיים במשך פחות מ-20 שניות היא חטא.
אז אחרי שהאח הגדול חזר מ'חופשתו' המטופשת, הוא כינס אותם בסלון והפיל את הפצצה. הדיירים הגיבו בהלם, כצפוי, וכמובן בדאגה – עד שנרגעו כשנמסר להם כי כל קרובי משפחתם בריאים ושלמים. מלבד ההודעה המרגיעה הזו, לא נוכל באמת להמשיך מבלי לצפות בעוד רגעים סוחטי דמעות בחסות קרובי משפחה מרוגשים, טילטיל שמנסה להצחיק והבת של אודליה, שבלי שום ספק תקטוף תוכנית אירוח בערוץ 24 עם ירון אילן כשתגדל. תכל'ס, אני נשבעת שאני רואה את המשפחה שלי פחות ממה שהדיירים רואים את המשפחות שלהם במהלך העונה הזו.
האמת, לא שהייתי רוצה לחלוק בית עם השירים של אודליה, אבל אי אפשר שלא לקנא היום במציאות של דיירי הבית. מציאות בה שיח על הנגיף מסתכם בגדי שספק שואל-ספק אומר: "זה בטח יעבור עוד יום-יומיים", ניר משיב לו: "לא, לא נראה לי" והופס, השיחה כבר מתגלגלת למקום אחר – כאילו אין ערד ניר שמדווח מהעולם, הילה אלרואי שמספרת על בתי החולים וליצמן שנואם (או מנסה לנאום) על חשיבות הבידוד והמרחק זה מזה. פתאום אני מעריכה את הימים בהם קורונה הייתה רק בירה, נגיף היה מילה נרדפת לווירוס ואלכו-ג'ל היה מצרך שימושי בטיולים שנתיים בלבד. אפשר קצת אסקפיזם בבקשה?