למרות התחזיות הקודרות - הקורונה היא הבעיה הקטנה של ישראל

מדי יום, שכבה אחרי שכבה, מקלפים מאיתנו את כל הנכסים שבנינו וצברנו. בגיבוי של נביאי זעם הבטוחים בצדקתם, המהלכים עלינו אימים בתחזיות אפוקליפטיות, אנחנו ממיטים במו ידינו חורבן על עשרות אלפי משפחות שנזרקות לאבטלה וילדים שהעתיד שהובטח להם התפוגג לאי־ודאות. מהר יותר מהתפשטות הנגיף, אנחנו מתפשטים גם מהנכסים החברתיים שלנו, האישיים והלאומיים. בסוף השבוע הזה, נראית הקורונה כבעיה הקטנה יותר של ישראל.

לפני שבועיים הזהרתי כאן שיהיו מי שינסו לנצל את המשבר הזה לצורכיהם האישיים והפוליטיים, והיו רבים שכעסו למקרא הדברים. מאז חדלה מערכת המשפט שלנו מלפעול, הרשות המחוקקת אינה קיימת עוד, המשטרה והשב"כ קיבלו היתר לעקוב אלקטרונית אחר אזרחים, וספק אם ישראל יכולה עדיין להמשיך ולקרוא לעצמה דמוקרטיה. צריך להיות עיוור כדי לא לראות מה מתרחש כאן.

כמו הצפרדע שמתבשלת בסיר, הטמפרטורה סביבנו עולה מדי יום, ויכול להיות שהמים כבר רותחים ולא נוכל לקפוץ החוצה. אני נזכר בשיחות שהיו לי עם חבריי העיתונאים בטורקיה. איך מדי כמה ימים יצאה תקנת שעת חירום חדשה של ארדואן וכולם צקצקו בלשון. אמרו שזה נורא, אבל זה יעבור. אבל זה לא עבר. דמוקרטיות לא באמת מתות באבחה אחת דרמטית בחושך, אלא בצעדים קטנים ולאור יום.

בחסות הקורונה, קיבלו המשטרה והשב"כ היתר לעקוב אחר הטלפונים שלנו, במהלך שנועד גם לעקוף כל פיקוח פרלמנטרי עליהם. הצעד שהוחלט עליו הוא לכאורה קטן ומדוד, תחום בזמן, ונועד לשרת תכלית חשובה יותר - הצלת חיים. אבל הרוביקון נחצה, ואת הצעד הבא שיעניק למשטרה ולשב"כ סמכויות רחבות יותר - כבר יהיה הרבה יותר קל לקבל.

תחת אימת המגיפה, יכול היה יו"ר הכנסת לטפס אל המקפצה ולהראות לכולם מה הוא חושב על החוק במדינת ישראל. מישהו באמת יהיה מופתע אם רגע לפני שבג"ץ יתכנס לדון בעתירות על השעיית הכנסת, יוכרז סגר שלא יאפשר לבג"ץ לקיים דיון?
נשיא המדינה, אולי המשענת הבלתי תלויה האחרונה שנותרה, שותק בינתיים. אולי הוא חושש שגם עליו יוטל הסגר. נקווה שלא נגיע ליום שבו הרמטכ"ל וראש השב"כ יהפכו להיות המחסום האחרון בפני ריסוק המשטר הדמוקרטי.

בואו נדבר על איטליה
הכל כמובן נעשה כדי לשמור על חיינו, ובגיבוי אנשי המקצוע. "ייתכן שאלפים ימותו מהמחלה", הבטיח לנו השבוע מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב במופע האימה היומי. כשמסתכלים על נתוני המחלה בעולם, קשה להבין על אילו נתונים הוא מבסס את הקביעה הזאת. אבל מדוע האיש שאמור היה לדאוג כבר לפני חודשיים שיהיה כאן מלאי מספיק של בדיקות, בוחר דווקא להלך עלינו אימים? העבודה שלו בימים כאלה היא לרוץ ולרכוש את המטושים החסרים, אבל במקום זה, הוא טורח להפחיד אותנו. איך זה בדיוק מועיל? זה בלתי נתפס שמעצמת ההייטק, ה"סטארט־אפ ניישן", ניצבת מול מחסור משווע במקלונים עם צמר גפן.

ראש הממשלה אוהב להשתמש בדימויי מלחמה ואויב לתיאור המצב. אז אם להישאר בעולם המושגים הזה, אני מתקשה לדמיין את הרמטכ"ל מתייצב מול עם ישראל בעיצומה של מערכה קשה ומודיע לנו בצער שאלפים מאיתנו עומדים למות. העבודה שלו היא להילחם ולנצח, וזה גם מה שאמור לעשות עכשיו מנכ"ל משרד הבריאות.

בבריטניה דיברו עד הימים האחרונים על הרצון להשיג "חיסון עדר", אבל אצלנו העדר כבר שועט בבהלה לעבר התהום. כל קול שמנסה למתן או להתריע בפני העדר שהוא דוהר לאסון כלכלי וחברתי - מושתק. זה לא זמן להרגעה, ובטח לא זמן לדבר על דמוקרטיה. כבר לא בטוח שנצליח לעצור את הדהירה.

"רק שלא נהיה איטליה", אומרים רבים לעצמם. אז הנה כמה נתונים על איטליה, שבה נמנו עד כה כ־3,000 מתים מהמחלה. לאיטליה פירמידה דמוגרפית ייחודית, עם מספר קטן של ילדים ושליש מהאוכלוסייה שהוא מעל לגיל 60. מדי חורף מתים שם 15־20 אלף איש כתוצאה משפעת בגלל המודל הייחודי הזה. 99% מהמתים האיטלקים מקורונה סבלו ממחלות רקע אחרות, ובמקרים רבים - גם התקף לב של חולה קורונה בן 90 הביא לרישומו כעוד קורבן של המחלה. אם יש לקח מהמודל האיטלקי, הוא להשיג כמה שיותר מהר מכונות הנשמה ומיטות טיפול נמרץ. זה עשוי להשפיע על שיעור התמותה טוב יותר מביטול הכנסת.

האמת המצערת היא שגם לעולם המדעי עוד אין תשובות מוחלטות על אופי המחלה הזאת. מדי יום מתפרסמים מחקרים שמגלים עוד טפח שלה, אבל רוב המודלים המתמטיים על התפשטותה נשענים על הנחות, ובמקרה הטוב - ניחוש מושכל. אצלנו אימצו, וכנראה שלא במקרה, את מודל המקסימום.

המגיפה הזאת תופסת את האנושות בעידן של אטומיזציה - כולנו היום בודדים יותר מכפי שהיינו לפני כמה עשורים, מתקשרים זה עם זה באמצעות מסכים ומסרים כתובים. הבידוד שכופה עלינו הקורונה רק יאיץ את המגמה הזאת. החיה האנושית היא חיה חברתית שזקוקה למגע ולקרבה של אנשים אחרים. בהיעדרם, היא הופכת לחלשה יותר וחסרת ביטחון. ביחד אנחנו חזקים - כאטומים בודדים קל הרבה יותר להפחיד אותנו.

עכשיו גורמת לנו המגיפה לראות את הזולת כמקור לזיהום, שצריך להיזהר ממנו ולשמור מרחק. לחיצת היד, החיבוק - מחוות שהן חלק מהדברים שנותנים לנו ביטחון בסובבים אותנו - אסורות עכשיו, ואיש לא יודע לכמה זמן. בצה"ל כבר מדברים על משבר שילווה אותנו עד אביב 2021. האם אחרי שהכל ייגמר נוכל עוד לחזור אל ההרגלים הישנים והטובים - מגע אנושי, חיבוק, דמוקרטיה?

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13.