1. הפחד, הפאניקה, אי־הוודאות והחדשות השליליות שולטים היום בכל פינה. הפחד המוצדק מהתכווצות כלכלית חדה גרם לירידות ניכרות בשוקי המניות הגלובליים, ולצדו חשש, גדול אף יותר, מהקושי לחזות את הנזק האמיתי שגרם – ועוד יגרום - הנגיף. הנזקים הכלכליים לטווח הקצר ברורים: כשמטילים סגרים והגבלות על מאות מיליוני אזרחים ברחבי העולם, משתקים בהכרח חלק ניכר מהכלכלה ופוגעים בשוק העבודה פגיעה שמובילה לעלייה מהירה באבטלה.

לכן הנזקים קצרי הטווח ברורים: כל מגזר חשוב בכלכלה מצוי כעת בטריטוריה של מיתון, לבד אולי מרשתות המזון. אך הבעיה היא גם הנזק ארוך הטווח לשרשראות האספקה העולמיות, שעלולות להיפגע במשך חודשים ארוכים, ככל שזמן המשבר יתארך.
עם זאת, חשוב לשמור דווקא עכשיו על מידה מסוימת של אופטימיות ופרופורציות, למרות הכאבים הכלכליים הניכרים בכל פינה - ובייחוד לנוכח תסריטי האימים האפוקליפטיים. דווקא סין, הכלכלה השנייה בגודלה בעולם, היא המבשרת של האופטימיות הזאת.

הכלכלה בה מאתחלת את עצמה מחדש לאחר דיכוי הנגיף וייקח לה כחצי שנה, לפי הערכות, לשוב לאיתנה. במילים אחרות: לא נעים, אבל בהחלט לא נורא. התסריט הסיני יחזור, קרוב לוודאי, בכל העולם, כך שאיש לא יופתע אם הכלכלות יתאוששו מנזקי הקורונה די מהר, יחד עם השווקים, כבר במחצית השנייה של 2020.

ישראל נכנסה למשבר במצב טוב יחסית, כאשר האבטלה בשפל, יחסי החוב־תוצר טובים, ואף שהגירעון כבר נשק ל־4% הוא ירד לסביבות ה־3%, בזכות ניהול תקציב בשיטת אחד חלקי 12. ישראל תעבור את זה, בטוח שהיא תעבור את זה, ולצערי אני יודע שזה לא מנחם כרגע איש ממאות אלפי המפוטרים.

2. ״ערבות הדדית״, צמד מילים שמהדהד ללא הפסק במהלך משברים, בייחוד במשבר כמו הקורונה, ולא בכדי. אלא שערבות הדדית צריכה להיות בין מה שראש הממשלה נתניהו כינה בעבר "השמן" (הסקטור הציבורי) לבין ״הרזה״ (הסקטור הפרטי). הממשלה גיבשה סט צעדים שיעזרו לסקטור הפרטי – החל בהלוואות ודחיית תשלומים וכלה בפיצויים ודמי אבטלה בתנאים טובים יותר, אך עדיין חסרה אותה "ערבות הדדית" שתרתום את הסקטור הציבורי לטובת הסקטור הפרטי.

ולמה אני מתכוון? בעוד הסקטור הפרטי, כמו בכל כלכלה חופשית, לא מוגן וחשוף לשינויים קיצוניים בשוק העבודה, כפי שקורה במשבר הקורונה (פיטורים והוצאה לחופשה ללא תשלום), הסקטור הציבורי ממשיך להיות מוגן לחלוטין. ואני מתכוון בייחוד ובעיקר לשני העשירונים העליונים בסקטור הציבורי, אלו ששכרם גבוה בעשרות אחוזים מזה של ראש הממשלה והשרים, אלו שמרוויחים בין 50 ל־100 אלף שקל ברוטו בחודש, אלו שנהנים מתנאי פנסיה תקציבית, פנסיות בהיקף דומה של עשרות אלפי שקלים בחודש, אלו שמשבר הקורונה, מבחינה כלכלית לפחות, לא נוגע בהם.

המשרה שלהם בטוחה, המשכורת שלהם תמשיך להיכנס בתחילת כל חודש, גם בתקופה של קיפאון כלכלי, שבה רובם אינם נדרשים לעבוד. הרי לבד מאנשי שירות התעסוקה, אנשי משרד הבריאות ואנשי שירות הביטחון, מרבית הסקטור הציבורי משותק מפעילות.

3. הנה כמה נתונים שימחישו היטב עד כמה "השמן" מכביד על "הרזה", בייחוד בתקופת משבר כפי שאנו חווים – כולם מנתונים עדכניים של הממונה על השכר באוצר לשנת 2018: כ־184 מיליארד שקל - שהם גם כ־50% מתקציב המדינה נטו – זהו הסכום המשולם ישירות על שכר בשירות המדינה, בצירוף תשלומים אחרים, המושפעים מגובה השכר במגזר הציבורי (לפי נתוני 2018).

זהו שכר ישיר, הוצאות שכר של עובדי מדינה, עובדי הוראה בחינוך הרשמי, המועסקים ישירות על ידי משרד החינוך, עובדי מערכת הביטחון וגמלאים. כמו כן מדובר בשכר עקיף – הוצאות שכר של עובדי ההוראה, שאינם מועסקים ישירות על ידי משרד החינוך אך מתוקצבים על ידו, וכן השתתפות בתקציב ההשכלה הגבוהה וגם מושפעי שכר, בכירים הצמודים לשכר עובדי המדינה, ומושפעים אחרים כגון סל הבריאות והשתתפות בגביית דמי ביטוח לאומי.

השורה התחתונה: בערך חצי מהסכום הזה, כ־90 מיליארד שקל, הוא שכר ישיר. השאר הוא שכר עקיף ומושפעי שכר. ובכל מקרה, זוהי ההוצאה הכבדה ביותר בתקציב המדינה, שלא מושפעת כלל ממשבר הקורונה.

המגזר הציבורי בישראל מורכב מעובדי שירות המדינה, משרדי הממשלה, בתי חולים ממשלתיים, מערכת החינוך הממשלתית, גופי הביטחון, תאגידים וחברות ממשלתיות, רשויות מקומיות וגופים נתמכים כמו אוניברסיטאות וכד›. גופים אלה, המתוקצבים באופן ישיר ונתמכים באופן עקיף, מונים יחד כ־700 אלף עובדים. לצד קבוצה זו יש קבוצה "מיוחדת", שאינה כפופה לסמכותו של הממונה על השכר, כמו שופטים, עובדי הכנסת, נבחרי ציבור וגם עובדי המשרד לביקורת המדינה (מבקר המדינה).

מספר העובדים בשירות המדינה וגופי המדינה, ששכרם משולם ישירות מתקציב המדינה, עומד על כ־300 אלף עובדים, מתוכם כ־36 אלף עובדים במשרדי הממשלה, כ־130 אלף עובדים במערכת החינוך הממשלתית, כ־33 אלף עובדים במערכת הבריאות והשאר במערכות הביטחון – צה"ל, גופים חשאיים, המשטרה ושירות בתי הסוהר.

הסקטור הציבורי, הישיר והעקיף, הוא קרוב ל־20% מכוח העבודה בישראל. השכר הממוצע בסקטור הציבורי עולה על 14 אלף שקל, לעומת כ־10,500 שקל בלבד בסקטור הפרטי. השכר הממוצע במשרדי הממשלה, בגופי הביטחון ובמערכת הבריאות גבוה אף יותר מהממוצע הכללי בסקטור הציבורי ונע בין 16 ל־18 אלף שקל ברוטו.

היתרון הגדול של הסקטור הציבורי, לבד מהשכר הגבוה יותר בממוצע, הוא הביטחון התעסוקתי, שניכר היטב בתקופה הנוכחית.
יתרון נוסף הוא הפנסיה התקציבית, שאומנם עברה מן העולם בתחילת שנות ה־2000, אבל נשארה בגופי הביטחון בשם אחר – "פנסיית הגישור". בכל מקרה, ההתחייבות של המדינה, כלומר שלנו, לכל מקבלי הפנסיה התקציבית היא משהו כמו טריליון שקל(!), והיא תלווה אותנו בעשרות השנים הבאות.

כבר כיום מממן תקציב המדינה, במישרין ובעקיפין, פנסיות תקציביות ב־30 מיליארד שקל מדי שנה, וכאמור, זה רק ילך ויגדל.
הטבת הפנסיה התקציבית קיימת, כאמור, גם בעולם החדש של הפנסיה הצוברת. הסיבה לכך היא שברוב גופי הביטחון אפשר יהיה להעניק לפורשים פנסיית גישור בין הפרישה מהשירות לגיל שבו יכול המשרת לקבל קצבה מקרן הפנסיה שבה הוא מבוטח. גיל הפרישה בצה"ל עומד על 47, במשטרה ובגופים החשאיים על 54 ובשירות בתי הסוהר על 55. המשמעות היא שקצבת הפנסיה התקציבית תשולם לפורשים מגיל הפרישה המוקדם ועד גיל הפרישה הרשמי (67) ולוותיקים היא תשולם לכל החיים.

המשמעות הכלכלית, כפי שאפשר לראות בגרף המצורף, היא שקצבת הפנסיה התקציבית בממוצע בצה"ל עומדת על קרוב ל־8 מיליון שקל בממוצע וקרוב לכך בגופים החשאיים.

אצל שופטים, שאינם מסוקרים בדוח של הממונה על השכר, הקצבאות עולות כיוון שהשכר אצלם נהנה מהצמדות מיוחדות (לשכר הממוצע במשק) וקצבת פנסיה תקציבית ממוצעת לשופט עולה על 40 אלף שקל בחודש בממוצע. משמע קצבת פנסיה תקציבית כוללת של לפחות 10 מיליון שקל, שעשויה להגיע עד ל־20־30 מיליון שקל בקרב שופטים בכירים.

כך גם בקרב בעלי תפקידים בצבא: ככל שהדרגה גבוהה יותר, השכר כמובן גבוה יותר וקצבת הפנסיה גבוהה יותר. רמטכ"לים לשעבר, כמו בני גנץ, משה (בוגי) יעלון וגבי אשכנזי, נהנים מפנסיה תקציבית חודשית מוערכת של כ־60 אלף שקל וקצבתם הכוללת נעה בין 20 ל־30 מיליון שקל, תלוי בתוחלת החיים שלהם. גם פורשי צבא ומערכות ביטחון אחרות, בשתי המפלגות הגדולות, מתקרבים לרמות האלה.

זאת ועוד: כל פורשי הצבא יכולים ליהנות, לפי תיקוני חקיקה, הן מפנסיה תקציבית והן משכר ממשלתי, למשל כחברי כנסת או בכל תפקיד ציבורי אחר, כך שהם מקבלים שכר כפול – הן קצבה מהמוסד הביטחוני והן שכר שוטף כחבר כנסת.

4.אחרי שפרשתי את כל הנתונים הללו צריך לתהות: למה "השמן" לא מוותר על חלק מהשומנים שלו לטובת "הרזה" במשבר הקורונה? למה "הרזה" צריך גם לממן, בפועל, את הביטחון התעסוקתי והכלכלי של העשירונים העליונים בסקטור הציבורי (שהרי ברור כי לא צריך לפגוע בשום פנים ואופן בעשירונים הנמוכים בסקטור הציבורי שלא משתכר שכר גבוה)?

הנה שתי הצעות:
הראשונה, שנבחרי העם, ממגוון המפלגות, אלו שנהנים משכר ומפנסיות כפולות, יוותרו על השכר השוטף של חברי כנסת בתקופת המשבר. זה כסף ממש קטן, אבל זה צעד סמלי והכרחי של נראות ושל דוגמה. השנייה, שלה משמעות כלכלית רבה יותר, היא ששכר העשירונים העליונים בסקטור הציבורי יקוצץ בשיעור מסוים, נניח ב־10%, לאורך חודשי המשבר.

אם אלפי בכירים בסקטור הציבור משתכרים עשרות אלפי שקלים בחודש, קיצוץ זמני של כמה אלפי שקלים בכל חודש לא יזיק להם. הביטחון התעסוקתי נשאר, רק השכר יורד מעט וגם רק באופן זמני.מי שצריך ליזום זאת, מתוך אחריות ומתוך אותה "ערבות הדדית", הם ראשי ההסתדרות, בראשם ארנון בן־דוד וקודמו בתפקיד אבי ניסנקורן.

5. ארגונים פרטיים בתקופת משבר עובדים לפי כללי הכלכלה. אם ההכנסות מתכווצות, ההזמנות נעלמות והיכולת להרוויח לא קיימת, הפתרון הוא התייעלות, כלומר קיצוצים בהוצאות. המשמעות היא פיטורי עובדים או הוצאתם לחופשה ללא תשלום. הפעולות הללו מתגלגלות לתקציב המדינה: ההשבתה של העסקים גורמת לאובדן הכנסות ממסים, ישירים ועקיפים; הפיטורים והוצאת עובדים לחופשה גורמים לאובדן הכנסות ממסי הכנסה ועוד.

מכיוון שההכנסות של המדינה מתכווצות בעת משבר וההוצאות שלה, לא רק שנותרות קבועות, אלא גדלות בעקבות הגדלת תקציבים שונים לטובת המשבר – התוצאה היא בור גדול יותר מהמתוכנן, שאותו נראה בחודשים הקרובים, עד שהכלכלה תתאושש. לכן קיצוצי שכר בעת הזאת בסקטור הציבורי, ובוודאי שהקפאת כל מנגנוני ההצמדה האוטומטיים רטרואקטיבית, הם כורח השעה. ההכנסות של המדינה מתכווצות בגלל המשבר? לפחות שתתייעל, גם אם באופן זמני, בהוצאותיה. כשמרכיב השכר מההוצאות הוא כה דומיננטי, מתבקש ש"השמן" יעשה דיאטה לטובת "הרזה".