כמו במלחמה: החפ"שים יעזרו לנו לנצח את התפשטות הנגיף הקטלני

בחזרה לטנק: ה־20 באוקטובר 1973, אז חטפתי טיל בטנק, חזר אליי לפתע פתאום בימים האחרונים, נוכח הטיפול במגיפת הקורונה. ביום זה שימשתי תותחן בטנק בגדוד שלחם נגד המצרים באזור שכונה מיסורי. באותו יום נפגע הטנק שלנו ואילן קיטאי המט”ק נהרג. זכורים לי אף הימים שקדמו לו. מצאנו עצמנו לוחמים נגד מתחם חיל רגלים ענק בלי מקלעים מתאימים בטנקים ובלי פגזים מתאימים ללחימה נגד חיל רגלים.

בהתבוננות בהתנהלות הממשלה במאבק נגד הקורונה הרגשתי סוג של דז’ה וו. זאת, בגלל הכישלון הענק של הממונים על בריאות העם. אין ציוד מגן בכמות מספקת לצוות הרפואי ואין ערכות בדיקות, ממש כמו שאז לא היו מקלעים ופגזי מעיך. אבל זה לא המחדל היחיד הדומה. הקורונה ברובה מיובאת מבחוץ, בגלל עיכובים בהגבלות על כניסה לארץ שהיו נגועים בשיקולים מדיניים ופוליטיים (קיסינג'ר 1973, זוכרים?). כדי לא להרגיז את טראמפ אפשרו לאלפי תיירים מארצות הברית להיכנס לארץ בלי בידוד ולהפיץ את הווירוס בכל מקום.

בסוף, כמו במלחמת יום הכיפורים, החפ"שים (התותחנים, הטענים־קשרים, הנהגים והמפקדים הזוטרים) הם שהצילו את ישראל ממחדלי המנהיגים. הפעם אלו הרופאים הזוטרים, הלבורנטים, האחיות וכוח העזר שנלחמים בחזית הקורונה, כמו שאני נלחמתי נגד חי"ר בלי האמצעים המיטביים ללחימה שכזו. הבכירים כאז כן היום התראיינו ורצו מאולפן לאולפן, ניתחו, הסבירו וטפחו לעצמם על השכם. הגישה המעוותת שלפיה יש להחליש את מערכת הבריאות הציבורית פשטה את הרגל. הרי כבר ברור שגם עם שפעת רגילה המערכת אינה מסוגלת להתמודד (ע"ע הזקנה במסדרון).