בגילנו המתקדם, היומיום שלנו הפך עכשיו לשגרה לא מייסרת, לא מפחידה ולא משעממת (בינתיים). מבודדים, אבל לא בודדים, אנחנו קמים כל בוקר והבוקר בנו קם (שלא כבשירו הנפלא של אבידן). מבשלים, אוכלים, משוחחים, קוראים עיתונים וספרים, כותבים, רואים סרטים וסדרות. מבלים זמן ליד המחשב. משוחחים עם חברים ומכרים בוואטסאפ, מתעמלים בבית (על שטיחון, עם משקולות, סרטי גומי וכדורי טניס); שומעים ורואים חדשות (במידה), רואים את הילדים והנכדים בסקייפ ומשוחחים איתם, או שהם באים לבקר וכולנו עומדים בחצר הבית כמה דקות, בריחוק מטרי, קרובים בנפש, מחוברים באחריות ובאמון הדדיים ומחבקים וירטואלית זה את זו ואת זה.

אנחנו מנסים לנהל את חיינו בין ההודעות, הידיעות והעצות הסותרות שממטירים עלינו דוברי משרד הבריאות והפרשנים המדיציניים המכובדים בטלוויזיה (כן מסיכות, לא מסיכות. חייבים הרבה בדיקות. לא, חייבים להרבות בבידודים. יהיו אלפי מתים. לא, נגיע לעשרות בודדות. יש / אין מיגון מספיק לצוותים המטפלים / מיטות הנשמה / מטוֹשִׁים).

וכן, משתדלים שלא להידבק. יוצאים לצעידות קצרות ברחובות צדדיים וריקים והולכים רק לקניות הכרחיות, עם מסיכה וכפפות. שוק הכרמל הסמוך נסגר ונצטרך להסתגל לתחליפים. נזהרים מתורים, מהתחככות, מפיזיוּת ישראלית קרובה מדי. שומרים על הבריאות ועל הניקיון וגם על עצמאות המעשה והמחשבה, על תעסוקת הראש והידיים. לא ממהרים לשום מקום ולא נותנים לזמן לקבוע את המציאות שלנו – ובעיקר נזהרים שלא להפוך לחולים, כי חולים בגילנו, במציאותנו, הופכים לנטל, לתלות חסרת אונים, לסוג של פֶּגָע, לנושא לחמלה או לאי־סובלנות ולאיבה. מתנהלים בינתיים בשגרה הנכונה.

שגרת החירום, הבריאותית והפוליטית, לעומת זאת, איננה נכונה, גרועה, מבלבלת בסתירותיה, מפוקפקת לעתים באמינותה, מטעה ובנויה על אילוץ, הפחדה ואיוּם. וזה נובע, קודם כל, מהמנהיג שאין בלתו, שנערץ על ידי חצי העם, למרות שיעמוד למשפט עם שלושה תיקים (לא כולל תיק על פגיעה אנושה בדמוקרטיה ובחוק, בהתקפה, הפחדה, השמצה, אי־לגיטימציה ואיומים על שומרי הסף והתקשורת שקשורים בחקירות, בהכנוֹת התיקים, בהגשת האישומים והשיפוט העתידי. בתקווה ששופטיו יהיו אמיצים ומעוררי אמון יותר משהיו, כשהכריז האמירוחנה על השבתת בתי המשפט – והם מיהרו לדחות למאי את הישיבה הראשונה). וכך, הזדרז הנתניהו לזהות את הנגיף קורונה כנשק יום הדין ולעשות בו שימוש כרצונו, כולל קבלת החלטות יחיד בשעת חירום, בלי פיקוח הכנסת ובג”ץ.

ואחרי השבת הכנסת לפעולה, ממשלת אחדות או לא? רוב הציבור (ראו סקרים שנערכו לפני, בעת ואחרי צֶבֶר הבחירות) יודע שהשקר, חוסר אמירת האמת ו/או יצירת אמיתות ועובדות אלטרנטיביות הם חלק מישותו, כישרונו ונכלוליותו של נתניהו (מִרמָה הוא אחד מתיקיו), וחושד בכל מהלך והחלטה שלו, שהם מוּטים.

ובכל זאת, ברציונליזציה מעוותת, מוכנה כמחצית מהציבור להתעלם מתכונות הרמייה ומכתבי האישום שלו, ולתת אמון במפר האמון, שדואג רק לביתו ולעצמו ולהעצמת המיתולוגיה השקרית שלו כמושיע העם. אם בני גנץ וחבריו מכחול לבן והמרכז־שמאל ייכנסו בסוף לממשלת אחדות, הכרחי שהתנאי המרכזי שלהם יהיה (ברצינות) שבכל פעם שייתפס נתניהו בדבר שקר, ישלם קנס מיידי של אלף דולר מכיסו הפרטי. כך נהפוך קללה לברכה, הבור בתקציב ייסתם במהירות ומערכת הבריאות תתעשת ותתרחב וננצח גם את הקורונה. אמן.