ב-28 באוגוסט 2019 התכנסה ישיבה של מועצת המלכה בראשותה בטירתה בבלמור. בישיבה זו ניתנה הצהרה שאושרה על-ידי המלכה לפיה תושעה פעילותו של הפרלמנט הבריטי החל מתאריך שבין ה-9 וה-12 בספטמבר ועד ה-14 באוקטובר. בעקבות זאת נשלחו שליחיה של המלכה וקראו את נוסח ההכרזה בשני בתי הפרלמנט ומרגע זה הושעתה פעילותם.

לא היה בהכרזה זו משום חידוש. זהו הנוהל השגרתי שמביא מושב של הפרלמנט לקיצו עד לפתיחתו של המושב הבא של הפרלמנט שנפתח בנאום של המלכה בו היא מפרטת את תכניותיה של הממשלה ואת החקיקה שבכוונתה להעביר. בתקופת ההשעיה אין הפרלמנט מתכנס והוא משותק למעשה ופעילות שלא הסתיימה מתבטלת. ועם זאת היו שני חידושים בצו האמור. ברגיל צו כזה משעה את פעילותו של הפרלמנט לתקופה של מספר ימים בעוד כאן ההשעייה הייתה אמורה לארוך למעלה מחודש, מה עוד שהפרלמנט עמד לשוב מפגרת הקיץ רק ב-3 בספטמבר, שבוע לפני השעיית פעילותו. 

גורם ייחודי נוסף היה המניע מאחורי ההשעיה. למרות שההשעיה מוכרזת פורמאלית על ידי המלכה לפי עצת חברי מועצתה מזה למעלה ממאה שנה מי שיוזם את ההשעיה הוא ראש הממשלה כאשר חלקה של המלכה הוא טקסי גרידא. בוריס ג'ונסון שנכנס לתפקיד ראש הממשלה ב-24 ביולי היה נחוש להביא לפרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי ב-31 באוקטובר גם אם לא יושג הסכם באשר לתנאי הפרישה חרף התנגדות עזה בפרלמנט. ג'ונסון נתקל בקושי שמהדהד תמונה שמוכרת לנו מהכנסת שלנו. לג'ונסון היה רוב של קול אחד בפרלמנט, רוב זה כלל 10 נציגים של המפלגה הדמוקרטית השמרנית של צפון אירלנד שעימם חתמה תרזה מיי, קודמתו של ג'ונסון, על הסכם של "נאמנות ותמיכה". אלא שבשל עריקתו של חבר פרלמנט מהמפלגה השמרנית למפלגה הליברלית דמוקרטית איבד ג'ונסון גם רוב דחוק זה.

המציאות החדשה איימה על תכנית הפרישה של ג'ונסון מהאיחוד האירופי. ואכן בפרלמנט התעוררה יוזמה לחייב את ג'ונסון בחוק לדרוש מהאיחוד האירופי לדחות את מועד הפרישה ומכל מקום שלא לפרוש מהאיחוד בלי הסכם. כדי לסכל את תכניתם של חברי האופוזיציה יזם ג'ונסון את השבתתו הממושכת של הפרלמנט כך שחבריו ייכנסו לסד זמנים שימנע מהם לפקח על פעילות הממשלה.

הוגשו עתירות נגד השבתת הפרלמנט ואלה הגיעו בסופן לבית המשפט העליון. בשל חשיבותן של העתירות החליטה נשיאת בית המשפט להרכיב הרכב מלא של השופטים זו פעם שנייה בלבד בתולדותיו. בית המשפט קיים דיונים מרוכזים שבסופם פסק פה אחד שהשעייתו של הפרלמנט לא הייתה חוקית ולפיכך יש לראותו כאילו לא הושעה.

בפתח הדיון טענה הממשלה כי נושא העתירה פוליטי ולפיכך מנוע בית המשפט מלעסוק בה. לטענתה מי שאמור לפקח על מדיניותה של הממשלה הוא הפרלמנט ולא בית-המשפט. בית המשפט קבע כי לרובן של ההחלטות החשובות של הרשות המבצעת יש השלכות פוליטיות ודבר זה אינו שולל בחינה של חוקיותן. בית המשפט אף הדגיש את הציניות של הטענה. ראש הממשלה השעה את פעילותו של הפרלמנט כדי שלא יוכל לפקח על פעולותיו. ובאותה נשימה הוא טוען שבתי המשפט נעדרי סמכות לדון בהן שכן הוא חייב באחריות מיניסטריאלית כלפי הפרלמנט בלבד.

לגופה של העתירה הדגיש בית המשפט את ריבונותו של הפרלמנט ככזו שחוקיו מחייבים את הכל כולל הממשלה. עיקרון זה גובר על סמכויותיה של הממשלה ועל בתי המשפט מוטל להגן עליה מפני הממשלה. מכאן מתחייבת מגבלה על הסמכות להשעות את פעילותו של הפרלמנט.לפיכך כאשר השעיית פעילותו של הפרלמנט מובילה לסיכול יכולתו לפקח על הממשלה ההשעיה אינה חוקית. ענין זה מסור לסמכותם של בתי המשפט כמתחמים את הגבול בין סמכויות הממשלה לבין העיקרון של ריבונות הפרלמנט ושל כפיפות הממשלה לפרלמנט.

העותרת הצביעה על מניעיו של ג'ונסון בהשעיית הפרלמנט – להכניס את הפרלמנט לסד זמנים שישלול ממנו את האפשרות להעביר חקיקה שתסכל את תכנית ההתנתקות של ג'ונסון. בית-המשפט ציין שהוא אינו עוסק במניעיו של ג'ונסון בהשעותו את הפרלמנט אלא בתוצאה האובייקטיבית של חוסר יכולתו של הפרלמנט המושעה לפקח על פעילותה של הממשלה. עם זאת, מהעובדה שבית-המשפט טרח לפרט את טיעוניהם של העותרים מבצבצת ההכרה שבית המשפט הטיל ספק בכשרות מניעיו של ראש הממשלה. בית המשפט התייחס באירוניה לטענתה של הממשלה כי הצורך לקבוע את מושב הפתיחה של מושב הפרלמנט ב-14 באוקטובר נבע מהעובדה שהמלכה לא יכולה הייתה להתפנות לכך שבוע קודם לכן. אם כן מפני מה לא נקבע תאריך מאוחר יותר לתחילת ההשעיה של הפרלמנט תהה בית המשפט. 

ב"כ הממשלה טען שתקופת ההשעיה נחוצה לממשלה כדי להכין את תכנית החקיקה למושב החדש של הפרלמנט. האמנם - תהה בית המשפט – זקוקה הממשלה לחמישה שבועות למשימה זו?! ולא רק שתהה. בית המשפט מצטט מנייר עמדה שהוגש לו על-ידי ג'והן מייג'ור, ראש ממשלה לשעבר אף הוא ממפלגתו של בוריס ג'ונסון, שראה לנכון להצטרף לעתירה. לדבריו של מייג'ור, כדי להכין את תכנית פעולתה לקראת נאומה של המלכה זקוקה הממשלה בדרך כלל ל-4-6 ימים רחוק מאוד מחמשת השבועות שבהן הושעה הפרלמנט.

ועדיין לא הרים בא כוחה של הממשלה ידיים. גם אם השעייתו של הפרלמנט כפי שנעשתה הייתה בלתי חוקית בית המשפט אינו יכול להתערב. הסיבה היא שהליכים בפרלמנט – וכזו הנה לטענתו החלטת ההשעייה - חסינים מפני התערבות שיפוטית. נכון, הסכים בית המשפט, השעיית פעילותו של הפרלמנט נעשית בבניין הפרלמנט בידי שליחיה של המלכה בנוכחותם של חברי הבית. עם זאת אין זו החלטה של הפרלמנט עצמו. נהפוך הוא, זו הנה החלטה שנכפית עליהם על-ידי המלכה באמצעות שליחיה ביוזמתו של ראש הממשלה. לפיכך אין בית המשפט מנוע מלבחון את חוקיותה. בית המשפט הוסיף, כי מאחר והחלטתה של המלכה להשעות את דיוני הפרלמנט בטלה וחסרת תוקף דינה להתבטל. 

אשר על כן הצהיר בית המשפט שפעילותו של הפרלמנט לא הושעתה. לפיכך הסמכות נתונה ליושבי ראש בית הנבחרים ובית הלורדים לנקוט בכל האמצעים כדי להבטיח כינוס של שני בתי הפרלמנט במהירות האפשרית כדי להחליט על המשך פעילותם.

דומה שפסק דינו של בית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת כאילו נכתב לסיטואציה שבה נתונה הכנסת בהבדל אחד: פעילותה של הכנסת לא הושבתה באמצעות צו של הממשלה אלא על-ידי יושב הראש שלה.

הכותב הוא דיקן בית הספר למשפטים של המרכז האקדמי פרס וחבר הוועדה המייעצת של G-20 Interfaith Forum