"בלש אמיתי"
ימי הקורונה ממשיכים להעלות באוב יצירות אפוקליפטיות שחלפו ביעף, וחוזרות כסוג של "חיסון" אלטרנטיבי לאימה שממשיכה לרחף ממעל. אחרי "סיפורה של שפחה", מגיעה תורה של הסדרה "בלש אמיתי" (yes VOD, STINGTV), ששודרה ב־yes לפני שש שנים, ועדיין חקוקה בזיכרון כנבואה בלתי מפוענחת.
"האנשים כאן, כאילו אין להם מושג שהעולם בחוץ קיים, כאילו הם גרים און דה פאקינג מון. הכל גטו אחד גדול. ביב ענקי בחלל החיצון. פסיכו־ספרה. התודעה האנושית היא שגיאה טרגית באבולוציה. נעשינו בעלי מודעות עצמית מוגזמת. הטבע יצר היבט של הטבע שנפרד מעצמו. לפי חוקי הטבע אנחנו יצורים שלא אמורים להתקיים. אנחנו יצורים שפועלים לפי האשליה שיש לנו 'עצמי'. הפרשה של חוויה חושית והרגשה".
כך, במילים אלו ממש, מתוודע הצופה להגיגיו של לאסט קול (מת'יו מקונוהיי), בלש תימהוני במשטרת לואיזיאנה, שביחד עם בלש נוסף, מרטי הארט (וודי הרלסון), מנסה לפענח את כתב החידה האופף את מותה המסתורי של דורה קלי לנג, בת 28 שנמצאה חסרת רוח חיים בשדה קני סוכר, קשורה עירומה לעץ עבות, כתר דוקרני עטור לראשה, משולשי עץ דמויי מלכודת זבובים למראשותיה, ועל גבה מקועקע סימן המאפיין את כת השטן. ג'יזס קרייסט.
צפייה חוזרת בימי קורונה ב"בלש אמיתי" חושפת רפרטואר אנושי פסיכופטי ומעוות במיוחד, המתגורר בפאתי ביצות לואיזיאנה המבאישות, וכבול חזק בשלשלות הפגאניות הנוצרית השחורה והשטנית. קול והארט, כוכבי הסדרה הדיסטופית הזאת, הם שני שרפים המשייטים בסדום ועמורה נוסח לואיזיאנה כשני אבירים מהעידן הקדום שעדיין מאמינים בעליונות בני האור על בני החושך.
מה לא רואים בסדרה הזאת: נרקומן שמכניס תינוק למיקרוגל; כוהן וודו המעלה ילדים לעולה – לא לפני שהוא כובל ומרעיב אותם למוות; טקסי פולחן של כת השטן במעבה יערות אפלים וסבוכים; מעבדות קריסטל מת' המתדלקות "צלייני ברזל", זונות קטינות המפתות קאובוייז יורקי טבק. אלוהים ישמור.
כשצופים ב"בלש אמיתי" בשידור חוזר, מתברר לך שבביצות לואיזיאנה שום דבר לא זר לרפרטואר האנושי המעוות, שפותח בפניך את שערי הגיהינום ומשאיר אותך שם לבד, נטול מיגון וחיסון, תועה ותוהה למה כל זה מגיע לי. והכל על רקע עיירות מתפוררות ורקובות, הנטועות באדמה ספוגה בים של רוע ומוות, חטאים קמאיים, חום לוהט, שושלות דם עכורות מרגע בריאתן, ניצול ואשמה נטולי טיהור.
"בלש אמיתי" היא סדרה שחושפת חברה ניאו־פרימיטיבית המתבוססת בחטאיה ומתפלשת בטקסי פולחן דתיים, שרק מעמיקים את הקשר הגורדי הכבד בין האדם העכשווי לאדם הקדמון.
עדיין לא הבנתי מדוע ימי קורונה מובילים אותי דווקא ליצירות דיסטופיות אנטי־אסקפיסטיות. אולי כדי לשאוב השראה מכל רואי השחורות - ולאתר אותות משמיים ששודרו בזמן אמת - אך לא נקלטו בזמן אמת. המציאות, כידוע, תמיד מדביקה את הדמיון, במיוחד כשהיא מתקיימת על רקע מגיפה מידבקת.
"בבל"
"על כן קרא שמה בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ" (בראשית, י"א, ט'). עדיין לא ברור אם מה שקורה עכשיו עם הקורונה הוא בלילה מחודשת של האנושות על כוכב הלכת ארץ. אך ההשראה מפרשת המבול התנ"כית, מאצילה באופן טבעי על הסיפור הקלאסי הבא: מגדל בבל (בראשית י"א, א־ט) - כולה תשעה פסוקים - שמצליחים לספק עד עצם היום הזה מטפורה ואלגוריה אלמותיות לאינספור סיפורים תואמים לאורך ההיסטוריה האנושית.
אחת ההשראות היותר מבורכות של פרשת המגדל הגלובלי שנפוץ לכל הרוחות הוא "בבל" (2006), סרטו המרקיע שחקים של הבמאי המקסיקני המחונן, עם שם ארוך כמו הצהרת הון למס הכנסה - אלחנדרו גונזלס איניאריטו.
פני שחזיתי ב"בבל", טרם חזיתי ב"21 גרם" ו"אהבה נושכת", שני סרטיו הקודמים של האלחנדרו הזה. אבל אחרי "בבל", רק השמיים היו הגבול שלו. ואכן, הוא הרקיע שחקים עם "ביוטיפול" (2010), "בירדמן" (2014) - שהביא לו שני אוסקרים - ו"האיש שנולד מחדש" (2015).
ובחזרה ל"בבל". במשך שעתיים וחצי, מהמרתקות שראיתי עד אז, נשאבתי לסיפור מוזר, חוצה יבשות, ארבע שפות (מרוקאית, יפנית, אנגלית וספרדית), וארבעה צירי עלילה מקבילים, שמתרחשים בשלושה מקומות: מדבריות מרוקו, גבול מקסיקו־אמריקה וטוקיו.
לכאורה, אין שום קשר בין ארבעת הצירים: שני ילדים במדבר סהרה; זוג תיירים אמריקאים שבורח למדבריות מרוקו כדי להסתלבט; ילדה חירשת בטוקיו, שמחפשת אהבה בצורה נואשת; ומטפלת מקסיקנית קשת יום מסן דייגו שגונבת את הגבול, כדי לחזות בנישואי בנה בגואדלופ, מקסיקו. אבל יריית רובה אחת במדבריות מרוקו, גורמת אוטומטית לתגובת שרשרת בכל כנפות תבל.
בהדרגה נשזרים ארבעת עמודי התווך של מגדל "בבל" זה בזה ויוצרים פאזל אבולוציוני מטלטל, הופך קרביים, כוסס ציפורניים, שמערב אותך בגורלם של ספקטרום הולך ומתרחב של דמויות מרתקות מכל הצבעים, המינים והגזעים על פני הגלובוס.
אפשר להמשיך ולהרחיב עד כמה "בבל" הוא סרט מרחיב עורקים, מרחיב אופקים, שובר שיאים, שעשה לקולנוע את מה שעשה בזמנו בוב בימון באולימפיאדת מקסיקו 1968 לקפיצה לרוחק (8.90 מטר). אבל התובנה שהתבשלה בתוכי כבר הרבה שנים, צצה לפתע בכל עוצמתה בימי קורונה: הגלובליזציה קמה על יוצריה.
זה מה שקורה כשכל אזרח קטן מפיזדיולוך, הופך פתאום בזכות טיסות לואו קוסט ל"אזרח העולם הגדול"; כולם מחוברים לכל העולם; כולם מרושתים עם כולם; כולם עושים לעצמם סלפי מכל חור על כדור הארץ, ומשדרים לכל חור על כדור הארץ. הכוכבים הגדולים ביותר הם אלה שיש להם הכי הרבה עוקבים בכל העולם. וכל אדם שמכיר את המילה פריים, הופך בזכות הגלובליזציה לגוף שידור בלי רגולציה. לכן אין פלא שווירוס קטן ומתוחכם, שנחשף בשוק פירות הים וחיות הבר של ווהאן, סין, יהפוך במהירות האור לווירוס גלובלי.
ואם במאה ה־14 הווירוס הסיני שגרם למגיפה השחורה הגיע לאירופה בדיליי של עשור, ב־2020 הוא הפך לוויראלי אחרי חצי שעה. אז דיר באלק עם הסגידה לגלובליזציה על סטרואידים הזאת, שהתהפכה עלינו ואטמה אותנו בבידוד ביתי נטול מועד תפוגה.
"7 הסלילים של יונה וולך"
"בנקיק נסתר בצוקים/ איילה שותה מים/ מה לי ולה/ אלא צוקי לבי/ אלא מעיין חיי/ אלא נסתר/ איילה מה לי ולה/ אלא אהבתי".
השיר הזה, הקרוי "שיר", מסיים את "7 הסלילים של יונה וולך", סרט תיעודי מסדרת המופת "העבריים" בעריכת יאיר קדר, שגם ביים את הסרט התיעודי הנ"ל, שאפשר לחזות בו ביוטיוב, ולהשלים בימי קורונה חור בהשכלה.
"יש ישו, וזה ברור שאחרי ישו צריכה להגיע יונה. אחרי ישו הייתה צריכה לבוא אישה כדי להיות קורבן", אומרת יונה וולך, כשהיא כבר על ערש דווי, בסליל הראשון של הסרט. "לא דיברו איתנו על סבל ושיגעון, וכשראיתי את כל האנשים שמתו משיגעון ומסיפליס, וחקרו את החיים, והתאבדו, והיו קרובים לכל התחושות האיומות והקשות ביותר, אז בארץ לא היה שום דבר דומה. הכל היה מדושן עונג, הכל היה לאומי. שנאתי את זה שנאת מוות".
כך נשמעת בקולה יונה וולך, משוררת אפוקליפטית שנפלה מכוכב אחר, שהאירה את הספרות העברית באור מסנוור במיוחד, שתקף ושרף כל מה שהיה סביבו. "בגיל 24 התחיל להסתובב לי אור בראש", אומרת יונה וולך למשוררת הלית ישורון, שראיינה אותה על שבעה סלילי טייפ סלילים ישן בחודשים האחרונים לחייה. "הייתה לי הארה. אור כזה שהציף אותי וירד מהשמיים עם כל המזלות. ראיתי את בריאת העולם. הוא התקרב אליי לראות אותי, ורק מאוחר יותר הוא צעק עליי: 'למה לא קראת לי? הייתי בא'. פגשתי את אלוהים. עירום. ברצינות. החיים שלי נהפכו על פניהם. הייתי מדיום לגמרי. זה תחושות. זה ידע. זה דבר לא רציונלי. אני מיסטיקנית. אני תופסת את כוחות העולם. כל אחד מאיתנו חי חיים של אלף אנשים אחרים, אלף פעמים ביום, שמדברים מגרונם. אלוהים הפך את זה לשיטה".
המפגש המחודש עם דיוקנה האקסצנטרי של יונה וולך בימי קורונה, מפזר מעט מהחידתיות שאפפה את חייה ומותה בגיל צעיר כל כך (41), ומפגיש עם הצד האפל של הירח, שממילא דופק לנו עכשיו על החלון, ומאלץ להסתגל לקיומו. אם נרצה ואם לא נרצה. "גיליתי את אפסיות היכולת האנושית. אנחנו אפסים. הידע שלנו מאוד קטן. אנחנו יכולים להתעסק בחומרים מסוכנים, ולא לדעת שאנחנו יכולים להמיט על עצמנו שואות עם זה", אומרת וולך באחד מסלילי חייה.
אין לי הסבר רציונלי מדוע נשאבתי דווקא בימים טרופים אלו ל"7 הסלילים של יונה וולך". אחרי שהגעתי לסוף הסליל השביעי, הבנתי שדווקא בימים מאיימים אלו, כשכל החכמים עומדים חיוורי פנים ולא מוצאים תשובה, התשובה נמצאת כנראה במקום אחר. מקום נסתר, שאולי מישהי ראתה הרבה לפנינו, ואנחנו לא קלטנו בדיוק על מה היא כותבת, כי היינו בטוחים שהיא משוגעת.
רגע לפני שאני משתחרר מסלילי הסרט הדוקרני הזה, אני חוזר ליוטיוב ומקיש על שורת החיפוש: "בציר טוב אלבום", ומתענג על צליליהם הקסומים של אילן וירצברג ושמעון גלבץ, שהפליאו להלחין עשרה משירי וולך, ולהעניק לה מקום של כבוד בעננים.