כרטיס אדום לירוקים: לוועדות החקירה הרבות שיוקמו כשהקורונה תיעלם – אני מציע עוד חשבון נפש אחד שחובה לעשות. כיצד הביאו אותנו פעילי איכות הסביבה לטפל באובססיביות בבעיות שהנזק שלהן מינורי, והחמיצו את מה שמחסל את החיים, ועל הדרך נוטל את טעם החיים?

המטרדים הסביבתיים שהדאיגו אותנו בשנים האחרונות, בחסות הארגונים הירוקים, כללו שימוש בדלק מוצק "לא ידידותי לסביבה", הצטברות פסולת רעילה לא ממוחזרת (בעיקר מפלסטיק), וכמובן - התחממות כדור הארץ. חוץ מדונלד טראמפ קשה למצוא איש ציבור אחד שהתכחש לקיומן של הבעיות הללו. ולא שטראמפ צדק -  החורף האחרון היה החורף הכי חם באירופה מאז שהתחילו למדוד שם טמפרטורות, הקרחונים באיסלנד נמסים וגם זה שבפסגת הקילימנג'רו כמעט ונעלם. אך בניגוד למה שסבורים גרטה טוננברג ותומכיה, אנחנו לא נמות מחמסין, הכלכלה לא תקרוס אם יהיה פה קצת יותר זבל, ואם האוויר יהיה טיפה מזוהם מדיזל. היא כן קורסת בגלל וירוס זעיר שקפץ מדוכן קטן בשוק אוכל פתוח בסין.

גרטה טונברי נואמת בוועידת האקלים של האו''ם (צילום: רויטרס)
גרטה טונברי נואמת בוועידת האקלים של האו''ם (צילום: רויטרס)

מעולם לא שמעתי אקטיביסט סביבתי שמזהיר מפני קניות בשוק כזה. להפך, רבים מאותם אקטיביסטים הטיפו בעקשנות להעדיף את השוק עם המזון הטרי ואת הסוחרים הקטנים "האותנטיים" שעובדים ללא פיקוח סניטרי הדוק על סופרמרקטים של "תאגידים חזיריים" נוסח וולמרט, שמוכרים אוכל תעשייתי ארוז. אני לא מחזיק מניות בתאגידי מזון. אני אפילו מסכים שמונוסודיום גלוטמט מהונדס לא יכול להתחרות באוכל טרי אותנטי עם ארומה הודו-סינית, אבל קורונה הורגת ומונוסודיום גלוטמט זה רק טעם תפל. יחי ההבדל.

זה לא נגמר באוכל

פעילי סביבה שהטיפו לנו בשיטתיות לעבור מבתים פרטיים זוללי קרקע בפרברי שינה לדירות חסכוניות בעיר עם אירועי תרבות, למכור את האוטו הפרטי ולהסתמך על תחבורה ציבורית ועל פתרונות שמשלבים בין אינטרנט לניו-אייג' כמו נסיעה שיתופית (קארפול), צריכים עכשיו להסביר למי שאימצו את עצותיהם איך מגיעים למרפאה כשהתחבורה הציבורית מושבתת, ואיך לא נדבקים מהשכן בבית דירות דחוס בשכונה צפופה. ברור שזה לא כיף לעמוד בפקקים או לחפש חנייה, אבל לא נמות אם נשלם 40 שקל לחניון ונראה הצגה אחת פחות. מצד שני, לא נמשיך לחיות אם נידבק בנגיף קטלני.

משבר הקורונה מלמד שבשעת מבחן האגואיזם הטבעי מנצח את האגדות הסוציאליסטיות על ערבות הדדית, ובוודאי את האמונות הנאיביות על סולידריות גלובלית. גרמניה לא שולחת מכונות החייאה לאיטליה, למרות ששתי המדינות בקשרים מצוינים וחברות באיחוד האירופאי למעלה משישה עשורים. היא אפילו לא מוכנה לקבל פציינטים איטלקיים לאשפוז. ישראלים עם בתים גדולים וחדרים ריקים לא מתנדבים לפתוח אותם לתושבים שזקוקים לבידוד ואין להם חדר ריק. ברמה האישית -  משרד הפנים לא שש לתת ויזה מהיום להיום לבת זוגי הטורקיה שנתקעה באיסטנבול מוכת המגיפה. מבחינתו של דרעי, מי שאין לו דרכון ישראלי או לפחות סבתא יהודיה, יכול להתפגר בחו"ל עד יעבור זעם.

אריה דרעי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
אריה דרעי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

כל מדינה לעצמה. כל משפחה לביתה. כל איש לנפשו. כדאי שנזכור את זה אחרי הקורונה, כשהאקטיביסטים הסביבתיים ישובו להפציר בנו להקריב את עצמאותנו האישית כדי להציל את כדור הארץ. כדאי גם שלא נשכח שכדור הארץ הזה מלא בווירוסים ומגיפות, ושרפואה מערבית אגרסיבית ואוכל תעשייתי לא טרי ולא אותנטי עושים את ההבדל בין חיים למוות.

הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת קוץ' בטורקיה, ומרצה על הקשר בין סביבה וכלכלה למדיה
[email protected]