1 
הרבה דברים הוקפאו, נדחפו הצדה או נעלמו לגמרי מאז פרוץ משבר הקורונה, אך לא הפוליטיקה הישראלית. היא חיה וממשיכה לספק סחורה גם בימים הכי מטורפים. אולי כי היא בעצמה חווה טירוף מהגדולים שידעה מאז קום המדינה. אולי כי היא למעשה טירוף גדול לא פחות ממגיפת הקורונה. בעוד שלל מדינות העולם מתמודדות עם אתגר בריאותי–חברתי–כלכלי בעיקרו, ישראל פתחה פרק חדש בסרט האבסורד שאנו רואים זה כשנה, ואין ניצוץ אור בקצה המנהרה. כשהמאמצים הקואליציוניים הסתיימו באפריל 2019 בפיצוץ, עצם ההליכה לבחירות חוזרות נראתה כמו תפנית בומבסטית בעלילה. כשהלכנו לבחירות השלישיות, אף אחד כבר לא הרים גבה. הטירוף הפך לנורמה, הכל עניין של הרגל.

השבוע שוב דיברו בליכוד על הבחירות - הרביעיות. ולא רק דיברו: בסביבת נתניהו גוברת ההערכה כי זוהי האופציה העדיפה עבור גוש הימין. הלך רוח של "הסקרים לטובתנו, נלך לעוד בחירות, נביא 61 מנדטים לפחות ונזרוק את גנץ ושות' מכל המדרגות". אבל כדאי להם להפסיק להסתכל על הסקרים, להסיט את מבטם אל המציאות ולשאול את עצמם: על אילו בחירות הם מדברים כשהמדינה נמצאת במצב חירום, והאזרחים מסתגרים בבתיהם וחוששים לצאת למכולת מעבר לפינה? מי שמשכנע את עצמו כי אופציית הבחירות קיימת ואף עדיפה על ויתורים פוליטיים, נתקע כנראה מנטלית בשלב ההתכחשות למציאות.

2 
קיימות שלל דרכים לחתום את תקופת הכהונה כיו"ר הכנסת. יולי אדלשטיין, שהחזיק בתפקיד במשך שבע שנים ושנחשב לאחד מיושבי הראש המוערכים והממלכתיים אי־פעם, בוודאי לא חלם בסיוטיו הגרועים ביותר שיחתום את הפרק הזה בקורות חייו בהתפטרות, אחרי שיחליט כי טריקת הדלת עדיפה על הפרה בוטה של פסיקת בג"ץ. אדלשטיין, שנתפס עד לאחרונה כמועמד המוביל לנשיאות, ניצב בפני שאלה הזויה ובלתי נתפסת: באיזו דרך לפגוע ביסודות הדמוקרטיה שעליהם הוא נלחם עוד בשנות ה־80 כפעיל מחתרת וכאסיר ציון.

בשעות הערב המאוחרות של יום שלישי, בזמן שנתניהו ואדלשטיין נפגשו כדי לדון בצעד הבא של יו"ר הכנסת, שוחחתי עם גורם המכיר את השניים מקרוב. שאלתי אותו כיצד מסתדרת התנהלותו עם תוכניות הנשיאות שלו. "איזו נשיאות?!", הוא ענה. "אדלשטיין רואה את עצמו כיורשו של נתניהו, הוא שואף להיות יו"ר הליכוד והמועמד לראשות הממשלה. זה היעד, וזו המחשבה". כלומר, מה שלא טוב לנשיא העתידי, לגמרי בסדר למי ששואף להיות ראש הממשלה. ראש הרשות המבצעת יכול לשים פס על הרשות השופטת, וזה ייחשב כעמידה על עקרונות ולא כרמיסת הדמוקרטיה.

יולי אדלשטיין, בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
יולי אדלשטיין, בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


התשובה המדהימה הזאת לא באה בחלל ריק. היא ממחישה היטב את הלך הרוח בסביבת נתניהו. הרעיון שלא לציית לבג"ץ ולעבור משלב הססמאות להתנגשות חזיתית - לא נולד השבוע, אלא הרבה לפני משבר יו"ר הכנסת. בתחילת השנה (שזה לפני פחות משלושה חודשים, אבל נראה כמו במאה הקודמת) ניצב אדלשטיין בפני דילמה דומה: האם לאפשר את כינוסה של ועדת הכנסת שתדון במתן חסינות לנתניהו, או להתנגד - מה שיוביל לעתירה לבג"ץ, שככל הנראה יחליט שעליו לאפשר את דיוני החסינות.

בימים ההם פניתי לבכיר בגוש הימין ושאלתי לאן מועדות פניו של אדלשטיין. התשובה שקיבלתי הצליחה להדהים אותי - באותם ימים זה עדיין נשמע בלתי מציאותי בעליל. הגורם אמר כי "בבלפור מציעים ליולי חד־משמעית לעמוד על סירובו עד הסוף. ואם בג"ץ ייתן הוראה ברורה להקים ועדה ולהתחיל בדיוני החסינות, על אדלשטיין לסרב ולענות לשופטים בסגנון 'אז תבואו לכנסת עם משמר בתי המשפט ותנסו להתערב לנו בעניינים. משמר הכנסת עדיין כפוף לי'". השבוע, כששמעתי את יריב לוין אומר "שאסתר חיות תגיע עם משמר בתי המשפט לפתוח את המליאה בעצמה", גם המוזיקה וגם הניסוח נשמעו לי מוכרים. מה שבינואר 2020 נלחש מאוזן לאוזן בתור "רעיון קיצוני שעלה בבלפור", נאמר כבר בקול רם ובפומבי במרץ 2020.

נכון שסירוב לדרישת רוב חברי הכנסת לכנס את המליאה ולבחור יו"ר חדש הוא לא המעשה הדמוקרטי הראוי לשבח. נכון שלו אדלשטיין היה מתנהג ככה לפני שנה - הייתה תדמיתו הממלכתית נפגעת קשות, אולי אנושות. אך במרץ 2020, בעיצומו של הטירוף המערכתי, כאשר הבחירה היא בין הרע לרע במיעוטו, המעשה של אדלשטיין נראה כצעד הגון ואף דמוקרטי.

בסופו של דבר, גם אחרי האור הירוק שקיבל להתעלם מפסיקת בג"ץ, הוא העדיף לפנות את מקומו ולא לבזות את בית המשפט. מבחינת הליכוד, הוא לא רק נשאר הראשון ברשימה, אלא אף חיזק את מעמדו כטוען לכתר. לו היה נשאר ונלחם, היה כנראה מתחזק בליכוד עוד יותר, אך המחיר עלול היה להיות כבד מדי. אתמול התברר כי אדלשטיין שוב שבר שיאים: בפעם הראשונה כשהפך ליו"ר הכנסת הראשון בתולדות המדינה שהתפטר מתפקידו, ובפעם השנייה כאשר חזר מעשית אליו כמעט מיד. הצעד התברר כשווה פעמיים.

בני גנץ, עמיר פרץ (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)
בני גנץ, עמיר פרץ (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)

3
בגוש המרכז–שמאל היו בטוחים השבוע כי רק דרך החלפתו של אדלשטיין במאיר כהן אפשר יהיה לגרום לנתניהו לזוז מעמדותיו הנוקשות ולנהל מולו את המגעים לאחדות. שאם יראה נתניהו כי הכנסת נלקחת ממנו ונעשית לעומתית, אולי יפנים כי הגיע הזמן לוותר. אבל ברגע האמת גנץ נותר בפני דילמה אכזרית: להישאר עם לפיד, לסרב לאחדות ולהצטייר כסרבן סדרתי בשעת חירום לאומית, או לפנות לאחדות, לפרק את כחול לבן ולאבד חלק גדול מכוחו הפוליטי, כאשר מולו ניצב גוש חזק של 59. הוא קיבל החלטה והעדיף את ראשות הממשלה ברוטציה על פני העתיד הלא ברור עם יש עתיד. גנץ עשה בחירה קשה, שאולי תתברר עם הזמן כטעות פוליטית חמורה. אבל בסופו של דבר, הוא החליט כי בימי הקורונה זה באמת "ישראל לפני הכל", ואולי אף "החיים לפני הכל".

[email protected]