התושבים המבועתים והכועסים, הרחובות הריקים: דיווח מניו יורק מוכת הקורונה

"הניו יורק טיימס” פרסם כתבת צבע די עגומה בסוף השבוע האחרון, העוסקת בנקודת האור היחידה שמנחמת רבים מתושבי ניו יורק בימי נגיף קורונה אפלים אלה: יציאה לטיול עם כלבם. “זהו אחד מהעיסוקים המעטים שקצת משמחים אותי בשגרת חיי היום”, צוטטה סרנה ברנן (25), אחות סוציאלית המטפלת בנדבקי נגיף קורונה המאושפזים בבית החולים הפרסביטריאני במנהטן, שטיילה עם בן זוגה בובי בפארק אינווד בצפון מנהטן. “מפציצים אותנו כל הזמן בטלוויזיה בדיווחים עגומים ובהערכות על סוף העולם. לטייל עם כלבי, זה רגע של גן עדן עבורי”, הוסיפה תושבת העיר רוברטה סטרוגר.

העיתון יודע את נפש קוראיו. הניו־יורקים ידועים כחובבי כלבים מכורים. בעיר פועלים עשרות גופים המספקים לבעלי כלבים גברים ונשים שיוציאו עבורם את הכלבים לטיולים. העיתון דיווח שרבים מהגופים האלה נסגרו באחרונה. “מטיילי כלבים מקצוענים מתמודדים עם צרות שיחריפו כתוצאה מהמצב ויפסידו ג’ובים והכנסות”, מקונן ”הניו יורק טיימס”, בעוד חלק מהדוגווקרז מדווחים על טיולי רחמים שבעלי הכלבים שילמו תמורתם מתוך סולידריות.

כתבה זאת התפרסמה לצד דיווחים על מספר הנדבקים, המתים ממגיפת הקורונה באיזור המטרופולין. מדינת ניו יורק הפכה לגראונד זירו, למוקד התפרצות הנגיף בארצות הברית, עם 66,497 נדבקים ולפחות 1,218 מתים, נכון לכתיבת שורות אלה.

לא מופתעים

למי שלא חי בעיר הזאת, למי שלא מכיר מבואותיה ושביליה, למי שלא נוסע ברכבת התחתית ולא מתחכך עם גברים ונשים בני גילים ולאומים שונים, דיווח כל כך מפורט על מצבם של בעלי כלבים בעת צרה ומצוקה וציטוטים על אהבתם לכלבים כהיבט של עידוד ואפילו אושר בימים טרופים, נראה מעשה הזוי, לא מובן. אבל זאת בדיוק ניו יורק, זהו המטרופולין הענק, התפוח הגדול, כרך שאין דומה לו ברבגוניות של תושביו, במספר המגזרים והמיעוטים באוכלוסייתו, במגוון השפות המדוברות בתחומו. הניו־יורקים ידועים כמי שגאים ומתפארים בעירם – גם, אפילו ובמיוחד בעתות משבר.

התקפת הטרור שאירעה ב־11 בספטמבר 2001, קריסת שני מגדלי התאומים במנהטן שגרמה למותם של קרוב ל־3,000 מתושבי העיר, צרובה בתולדות הכרך כאסון האנושי הנורא והגדול בתולדותיה, אבל גם כשעת מבחן, כאירוע של ניסיון מאולץ שבו הם עמדו בהצלחה ובכבוד. עתה הם נמצאים בעיצומה של קטסטרופה שנחתה עליהם ומבועתים ממדדי התפתחותה והתפשטותה.

צריך רק להקשיב להם כדי להבין את הלך הרוח. מהתבטאויות של תושבי ניו יורק עולה שרובם אינו מופתע מהעובדה שהעיר היא מוקד פגיעתו של הנגיף קורונה. הם כועסים על ממדי האי־מוכנות של רשויות העיר למצבי חירום, כפי שהתגלה בשבועות האחרונים. אבל לדברי בכיר במחלקה לטיפול סוציאלי בארגון סעד יהודי שביקש להישאר בעילום שם, “הצפיפות, במיוחד בשכונות בברוקלין ובקווינס, היא עצומה. למעלה מחצי מיליון בני אדם מתגוררים בתנאי צפיפות ודחיסות בבנייני מגורים ציבוריים. לנגיף קורונה שטחים אלו הם מקור גידול והתפשטות טבעיים”.

היקף וממדי הפגיעה של מגיפת הקורונה בכרך הם בלתי נתפסים. מה שנראה לעין עדיין לא משקף, לא מגלה ולא מבטא את עומק הקטסטרופה האנושית. הרחובות במנהטן ריקים. השדרה החמישית, תפארתה של מנהטן, שוממה מאדם. כדי להבין את המשמעות של המסעדות הסגורות, צריך לזכור שמספר המסעדות ובתי האוכל הפועלים באזור המטרופולין הוא כזה שלפי אומדן רווח אפשר במשך עשר שנים לאכול כל ערב ארוחה בניו יורק במסעדה אחרת. לאוזן הישראלית, יערב הנתון, שמספר המסעדות הכשרות למהדרין הפועלות רק במנהטן הוא גדול יותר ממספר המסעדות הכשרות הפועלות בירושלים, בתל אביב ובחיפה גם יחד. כולן כמובן נעולות כעת.

טיימס סקוור, אחת הכיכרות המתוירות והסואנות ביותר בעולם, שקטה ושוממת, ממש כמו בסרטו של קמרון קרואו “ונילה סקיי” (2001) בכיכובו של טום קרוז. פינת הבידור העולמית במפגש הרחובות 42 וברודוויי, על שלל אורותיה והתיאטרונים, ריקה מאדם ודוממת. כשאומרים על ניו יורק “עיר בלי הפסקה” זאת לא מליצה ולא התפארות בלבד, זאת מציאות יומיומית. כשהמקומיים בעבודה, או בבית, או ישנים, התיירים שומרים על קצב החיים הבלתי פוסק של העיר. בשנת 2018 ביקרו בניו יורק כ־65 מיליון תיירים. 51.6% מהם היו אמריקאים שהגיעו לביקור בכרך המרשים ו־13.5% הגיעו מרחבי העולם. היום העיר כמובן ריקה מתיירים. הנזק הפיננסי בשל היעדרותם הנמשכת כבר נאמד בעשרות מיליארדי דולרים.

אולם מראה עיניים לא אומר הפעם את הלך הנפש. פגיעת הקורונה היא אנושה יותר, מצערת יותר, כואבת יותר בהיבט האנושי. היא גם מורגשת יותר בתחום הזה. “לאשתי חדוה יש יוזמה פרטית מדי שנה לפני חג הפסח. היא דואגת למעוטי יכולת בקניות ובבישולים לקראת החג, פשוט נכנסת עם כמה מתנדבות לבתיהם, מכשירה את המטבחים, מבשלת להם את מאכלי החג. כמה קשה לחדוה אשתי שהשנה נמנע ממנה לעשות את כל זה”, מספר בשיחה עמו הרשי לנדאו, חסיד תושב שכונת בורו פארק בדרום־מערב ברוקלין, סוכן נדל"ן במקצועו. “בשבועיים האחרונים נחשפתי ליותר ויותר שוכרים שאין ביכולתם לשלם שכירות”.

כתחביב, לנדאו הקים ומפעיל אתר תיירות המציע דירות וחופשות למטיילים יהודים ברחבי העולם (koshnb.com). “בדומה לכל תחום התיירות נפגענו קשות בעת הזאת. פה ושם רואים עדיין עסקאות בין יהודים שמציעים אכסניות בחינם לאלו שנשארו תקועים”, אומר לנדאו.

ניק, קבלן שיפוצים, מהגר בלתי חוקי מאוזבקיסטן, לא עובד מזה כשלושה שבועות. “אני רועד מפחד ולא יוצא מהבית”, סיפר ל”המגזין”. פגשנו אותו ברחוב בדרכו לשכנה על מנת לגבות ממנה חוב בעד עבודת שיפוץ שביצע בביתה. ניק פוחד לצאת כי אם ייפגע מהנגיף, הוא ייחשף כתושב בלתי חוקי. “אני מקווה שאקבל טיפול, אבל יהיה רשום שאני לא חוקי ואחרי כמה חודשים יסלקו אותי מאמריקה”, הוא אומר. ניק מספר כי נשארו לו כמה מאות דולרים למחיה אבל בקרוב יישאר בלי סנט. לדבריו, הוא מכיר אישית עשרות מהגרים בלתי חוקיים שבעקבות ממדי האבטלה העצומים בעיר ומעמדם הלא חוקי צפויים פשוט לרעוב ללחם.

“אני עובדת בארגון בינלאומי המקדם ניסויים בתרופות חדשות. עובדת מהבית, אבל דואגת כל הזמן לזוג ההורים הקשישים שלי שגרים בסמוך”, מספרת צביה. היא קונה עבורם מצרכי מזון ודואגת לכל צורכיהם. “אני מקפידה מאוד שלא יצאו מהבית”, היא מספרת.

נורית היא מורה בבית ספר לילדים עם קשיי חינוך. נורית, שהתאלמנה לא מכבר, התרגלה לחיות לבדה. “אני מסתדרת יפה. בית הספר סגור. אני יוצאת לקנות מצרכי מזון, אבל דואגת מאוד לאמי שהיא בת 90 ומתגוררת לבדה”, היא אומרת.

כמעט בכל שיחה עם גברים ונשים בגיל העמידה מתברר שמשבר הקורונה העלה את החרדה להורים ואת החששות לבריאותם לראש דאגותיהם. “לא חשבתי אף פעם שהדאגה להוריי תיצור אצלי פאניקה”, אומרת צביה.

משיחות עם עסקנים ופעילים קהילתיים מתברר שהדיווחים התכופים המעדכנים את מספרי הנדבקים בניו יורק מאפילים על העובדה שבעיר חיים ומתגוררים מאות אלפי בני אדם חשופים ופגיעים למחלות, ובמיוחד למגיפה, שאינם זוכים לתשומת הלב הרצויה והראויה בשעת משבר וסכנת חיים. “בזמן שדואגים למכונות הנשמה, לתוספת מיטות בבתי חולים, שוכחים לגמרי שבאזור המטרופולין מתגוררים למעלה ממיליון וחצי אזרחים הרשומים כעניים”, אומר עסקן בברוקלין. “זאת מציאות שתדרוש מראש העיר וממושל מדינת ניו יורק מאמצים עצומים במטרה להשיג משאבים כספיים כסיוע לעניים, שעד כה לא רואים מצדם”.

תפקידו של הרב 

הניו־יורקים ידועים וגאים במוניטין שלהם כחיות פוליטיות, כמעורבים בפוליטיקה. בשיחות עמם רווחים ביטויי ביקורת וזעם נגד הנשיא דונלד טראמפ, על מה שמוגדר כלשונם ”איבתו הידועה לניו־יורקים, האדישות וההזנחה המוצהרות שהוא מפגין כלפי מצוקת העיר”. לפני ימים אחדים הצהיר טראמפ כי יכריז על סגר מוחלט על ניו יורק. בסוף שבוע שעבר נודע כי הנשיא נסוג מהמהלך.

ניו־יורקים אולי לא זוכרים, אבל כל נשיא רפובליקני שכיהן בעשרות השנים האחרונות גילה עוינות כלפי ניו יורק, הנחשבת מעוז מובהק של המפלגה הדמוקרטית. בשנת 1975 סירב ודחה הנשיא דאז ג’רלד פורד בקשה רשמית של עיריית ניו יורק לסיוע פדרלי כדי למנוע פשיטת רגל צפויה. הכותרת שדיווחה על כך בזמנו בעיתון “דיילי ניוז” הפכה לסיסמת בחירות רווחת של הדמוקרטים בניו יורק נגד מועמדים רפובליקנים. הכותרת זעקה, “הנשיא פורד לניו יורק: תמותי” (Ford to city: drop dead). טראמפ לא אוהב את ניו יורק מהסיבה הפשוטה, שבבחירות לנשיאות הוא קיבל רק 16% מקולות המצביעים בעיר, השיעור הנמוך ביותר שקיבל בערים גדולות.

מול העוינות שמגלה הנשיא כלפי ניו יורק בעת צרתה מתנחמים הניו־יורקים וגאים בהתנהלותו של המושל אנדרו קואומו. התדרוכים היומיים שנותן המושל מאז פרוץ משבר הקורונה, המשודרים בערוצי הטלוויזיה המקומיים ובחלקם גם הארציים, התוכן הפרקטי, האופי השקט והרגוע, המידע הרב שהוא מעביר על התפתחות המגיפה, הפכו את קואומו לדמות פופולרית ואהודה ברמה הלאומית. בכירים במפלגה הדמוקרטית כבר שוקלים להציע למושל להציג את מועמדותו לנשיאות מטעם המפלגה.

אי אפשר, ואף לא ראוי, להתעלם מהשלכות משבר הקורונה על הקהילה היהודית בניו יורק, במיוחד בשכונות שבהן אוכלוסייה דתית־חרדית גדולה. בית הכנסת בקהילה הוא יותר מאשר מקום תפילה. במיוחד בתי הכנסת והתפילה של יהודים חרדים. בית הכנסת הוא מרכז של פעילות דתית. בקהילה אין רבנות ראשית. כל רב של בית כנסת הוא מורה דרך, ולא רק במובן הדתי, אלא גם הציבורי והחברתי. ביקשנו התייחסות למצב מצד רב חרדי, שלפני כשלוש שנים נתמנה לרב של בית כנסת ישן בברוקלין, שעבר מהפכה ושיקום נרחבים. הרב צבי אוטנר העביר אלינו את תגובתו הכתובה.

“לא קל להיות רב בכלל, ובוודאי שלא בימים טרופים אלו”, כתב. “לא קל לסגור את בית הכנסת ולומר לאנשים להישאר בבית. לא קל לצוות עליהם לעשות זאת כשהם מתחננים להמשיך ולהגיע, ובפרט כשאתה היית זה שהתחננת אליהם לבוא לבית הכנסת רק שבוע קודם. האם עשיתי נכון, האם עניתי נכון, האם נתת את כולך או שמא התעצלת? אלו המחשבות שמלוות אותי כרב בימים אלו. לחיות ולא להאמין שזה קורה בשנת 2020. כשאנשים חולים או מתים מסביבך אתה מתחיל לקבל פרופורציות על החיים, סדרי עדיפויות משתנים ובינתיים אנחנו כולנו בעמדת המתנה. אנחנו לא מנהלים את העולם. אבל כשהאגו שלך מנהל אותך אז אתה ממשיך לצאת למניין־תפילה ברחוב גם כשאתה יודע שאתה מסכן חיים. לצערי אתה רואה זאת מסביבך. אתה צריך להמשיך ולשכנע את עצמך שאתה עושה את הדבר הנכון, וגם זה חלק מתפקידי הרב בזמן קשה כזה”.