משונה שלממשלה המתהווה בימים אלה נתנו את השם "ממשלת חירום לאומית". מה בין ההגדרה לבין מה שקורה בפועל במשא ומתן להקמתה? כפי שהמילה "אחדות" אינה משקפת את בלוק הימין שגנץ החליט להצטרף אליו, כך גם המילה "חירום" אינה מתכתבת עם המציאות.
הרי עת חירום לאומית היא זמן לרכז את כל הכוחות הטובים ביותר לחוד חנית שיתמודד עם המצב בצורה הכי יעילה. אבל נראה שעיקר ההתמודדות היא פוליטית נטו, במקום שתהיה עניינית. שני המשרדים החשובים ביותר לניהול המשבר הם האוצר והבריאות. עד כה נתניהו נאלץ להסתפק בממשלת המעבר, ולהתנהל עם האדים האחרונים של כחלון השחוק מחד, ועם ליצמן מאידך. אבל בממשלה החדשה שמתהווה לא נראה שתחושת החירום תשפיע לטובה על המערך.
מועמד הליכוד לאוצר הוא ישראל כץ, שר החוץ הארעי בשנה האחרונה, שהסכמתו להיות פקק חסר תוחלת בממשלת מעבר הייתה העיקרי בהישגיו. עם כל הכבוד לקמפיין האגרסיבי שהוביל כץ ולקשריו במרכז הליכוד, האם הוא באמת האדם הכי נכון לנהל ביצירתיות ובמקצועיות את ניתוב כספי המדינה בזמן החירום?
בתמימותה, כחול לבן הציעה לוותר על תיק החוץ היוקרתי שהיא אמורה לקבל כחלק מהדיל, לטובת תיק הבריאות. המפלגה הציעה שלתפקיד השר בעת הקריטית הזו ימונה שר חיצוני מקצועי, כמו פרופ' גבי ברבש או פרופ' איציק קרייס. אבל בליכוד מתעקשים להשאיר בתפקיד את ליצמן, המכהן בתפקיד מזה עשור ואינו זוכה להערכת המערכת והרופאים. איך ההחלטה הזו עונה לדרישות החירום? אין שום דרך לטעון שהוא האדם הנכון ביותר לנהל את המערכה.
הקטטות של הפוליטיקאים בקואליציה המתהווה אינן מעידות על כך שהם הפנימו שאכן מדובר בזמן חירום לאומי. חברי הבלוק
הוכיחו נאמנות אין קץ במשך השנה האחרונה, ונראה שכל מה שמעניין אותם כרגע הוא לגבות על כך את המחיר. למשק התווספו כמעט מיליון מובטלים, ולנגד עיניהם מתהווה ממשלה מנופחת ובזבזנית.
במקום להסכים על צמצום הדדי במספר השרים, ולקיים ממשלת חירום רזה וקואליציה רחבה שתתמוך בה, ממציאים עוד ועוד תפקידי שרים וסגניהם כדי להעניקם כפרסים. בסדרי העדיפויות של "ממשלת החירום" נראה שבריאות הציבור היא פחות חשובה מהקומבינות שליצמן יוכל לעשות במסגרת המשרד המוכר והאהוב עליו, כדי להסכים לתמוך בממשלה.
בראיונות לאמצעי התקשורת, נבחרי הציבור מדברים על דוגמה אישית בחוסר מודעות בוטה במיוחד. כשמאות אלפים נוטרלו מהכנסתם ונותרו עם הבטחות מעורפלות לסיוע כלכלי, חברי הקואליציה אינם חולמים על קיצוץ בהוצאות הממשלה עצמה.
המשק הפרטי נאנק בעוד שהמגזר הציבורי מוגן, וחברי הכנסת לא חולמים לתת כתף ולקצץ בשכרם שלהם, חלילה. ברקע ההתמודדות עם הקורונה מתפרצות חדשות בעניין הדרישות העיקשות במשא ומתן המתקדם בקצב צב, ובעניין המאוכזבים שמבכים את מה שמגיע להם ואת היעדר התיקים. איפה קבינט הקורונה? מאילו אנשי מקצוע הוא מורכב? בפיותיהם הם מברברים על חירום ומתן דוגמה, אבל מחשבותיהם מרוכזות בקריירה שלהם ובקדנציה הבאה.
בזמן משבר צריך לשים את הציבור בידיים מקצועיות, לא בידיים אינטרסנטיות של עסקנים. נוכח דוח מבקר המדינה על כשלי המערכת, כמו גם חוסר יכולתה להשתלט על משמעת הקורונה במגזר החרדי, ההתעקשות להשאיר את ליצמן במשרד הבריאות צורמת במיוחד. לא הכל קשור לבלוקים ולמנדטים, בעת חירום חשוב מתמיד קריטריון המסוגלות. דוגמה אישית לדאגה למדינה היא להראות סדרי עדיפויות נכונים, ולהדגים שאתה מוותר על חלק ניכר מדרישותיך הפוליטיות. היא בטח לא מסתכמת רק בלדאוג בעצמך לאיפור ולשיער כשאתה נמצא בבידוד.