פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטקים בישראל בוטל, כמו יתר אירועי התרבות בארץ, וגם בעולם, בשל התפשטות הקורונה, אבל חובבי הקולנוע הצרפתי יכולים להתנחם בהעברתו של הפסטיבל למסך הקטן. בזכות שיתוף פעולה של חברת yes, המכון הצרפתי בישראל, קולנוע לב ועדן סינמה, ישודרו סרטים ממיטב התוצרת הקולנועית החדשה של צרפת ב־VOD של yes, החל מאתמול.

במקביל השיקה yes את הערוץ הצרפתי הציבורי France 3, אשר יאפשר לקהל דובר הצרפתית לשמור על קשר עם המתחולל כעת ברפובליקת הטריקולור בפרט ובאירופה בכלל על רקע מגיפת הקורונה. France 3 משדר בין השאר את מיטב תוכניות הבידור והאירוח, שעשועונים, אופרות סבון ודרמות. הערוץ יושק באפיק 130 ללא עלות לכלל הלקוחות בחודש הראשון, ולאחר מכן יעמוד על עלות של 16.90 שקלים לחודש. מחיר הזמנת כל סרט בקטגוריית פסטיבל הקולנוע הצרפתי יעמוד על 24.90 שקלים. בין הסרטים הבולטים שהיו אמורים להיות מוקרנים במסגרת אירועי הפסטיבל, ויגיעו לשירות ה־VOD של yes: "שלושה ימים וחיים", "האידיוט", "עושים שכונה", "מי ירה בפסנתרן" ואחרים.

כמו כן, ספריית קולנוע לב ב־yesVOD תציע בקטגוריית "פסטיבל הקולנוע הצרפתי", כ־60 סרטים צרפתיים מהשנים האחרונות, בהם: הארטיסט, המשפחה הפרסית שלי, אהבה, הקונצרט, החברים של ניקולא, החברה החדשה שלי, הקמצן, רנואר, רודן, השקט שבאהבה, תרז ועוד.

הסזאר כזירה

הפסטיבל, גם בגרסתו הטלוויזיונית, מגיע על רקע משבר גדול שעובר בימים אלה הקולנוע הצרפתי, ולא בגלל הקורונה. מאחר שבצרפת הקולנוע נוגע בחיים, גם המשברים שהוא עובר הם חברתיים ופוליטיים. ואם בעבר הקולנוע המציא לעצמו חיים משלו, הפעם החיים סביבו חדרו לתוכו, והמשבר הכללי שתוקף את צרפת השנה - חילופי דורות וחיסולי חשבונות - הגיע גם לקולנוע. המשבר הגיע לשיאו ובא לידי ביטוי בצורה חדה, על גבול האלימה, בטקס הסזאר – "האוסקר" הצרפתי בסוף פברואר 2020.

תקציר השתלשלות העניינים: בהתחלה פרסמו כמה מאות מחברי האקדמיה מכתב גלוי, שבו האשימו את ההנהלה שיושבת שם כבר 20 שנה, בחוסר שקיפות ובקבלת החלטות שרירותיות. ההנהלה התפטרה ומונה ועד זמני לנהל את הטקס. אבל זה היה רק הפרומו. כמה קולנוענים, בעיקר קולנועניות ופעילות בארגוני נשים, יצאו בקולניות נגד הצבעתם של חברי האקדמיה, שהעניקו 12 מועמדויות לסרטו של הבמאי רומן פולנסקי, "אני מאשים" - כשם מאמרו ההיסטורי של אמיל זולא בזכותו של אלפרד דרייפוס, קצין שהפך קורבן לעלילת ריגול. "קצין ומרגל", זה השם שנבחר לסרט בהפצה בחו"ל. הם תבעו לפסול את מועמדותו של פולנסקי בגלל פרשת האונס בשנות ה־70 של המאה הקודמת, של הקטינה סמנתה גיימר בהוליווד, וכן פרשיות אחרות מאותן שנים שמעולם לא הובאו למשפט.

בראש המחאה עמדה השחקנית הצעירה אדל האנל, פעילה פמיניסטית, ש"תמונת נערה בוערת באש", סרט בכיכובה שעוסק בחוויה הלסבית כביטוי אסתטי לשחרור האישה, זכה גם הוא במועמדויות ל"סזאר". האנל חשפה לאחרונה שבמאי אחר, שאצלו התחילה את הקריירה כילדה, עשה בה מעשים מגונים. האנל הזהירה כי "פרס לפולנסקי יהווה יריקה בפני קורבנות התקיפות המיניות" , ובצעד לא מקובל ברפובליקה הצרפתית - ומקובל יותר במחוזותינו - הרשה לעצמו שר התרבות הצרפתי פרנק ריסטר (שנדבק מאז בנגיף קורונה), להזהיר את חברי האקדמיה שבחירה בפולנסקי תהווה "איתות מבשר רעות". חברי האקדמיה דווקא הפגינו עצמאות ונתנו לפולנסקי את פרס הבימוי, לצד שני פרסים נוספים – תלבושות ועיבוד לתסריט.

הטקס עצמו הפך למופע אימים. פולנסקי וצוותו החליטו לא לבוא ולא נאלצו לשמוע את העלבונות הקשים שהוטחו בהם. המנחה, בדרנית בשם פלורנס פורסטי, עשתה את כל המספרים האנטישמיים הקלאסיים. היא לא קראה לפולנסקי בשמו, אלא כינתה אותו, ותיארה בעזרת תנועות ידיים, בשם אחד הגמדים ב"שלגיה". פורסטי טענה כי "אני מאשים" הוא "סרט על פדופיליה בשנות ה־70". היא דאגה למנות שורת שמות של עברייני מין, כולם יהודים. מילא הארווי ויינשטיין - אבל גם המיליארדר שהתאבד, ג'רי אפשטיין, והפוליטיקאי לשעבר דומיניק שטראוס־קאהן, שכל קשר ביניהם לקולנוע מקרי בלבד. וכשהבמאיות עמנואל ברקו וקלר דני הכריזו על זכייתו של פולנסקי, יצאו אדל האנל, ובמאית סרטה ושותפתה לחיים, סלין סיאמה, החוצה, בצעקות "בושה. יחי הפדופיליה!".

השחקן הסימפתי ז'אן פייר דרוסן, עורר גם הוא פלצות, כשמלמל והבליע את שמו של פולנסקי כשנאלץ להכריז על זכייתו גם בפרס התסריט. בהמשך הוא התחרט וטען שיצאה לו בדיחה לא מוצלחת כשביקש להראות, כך לדבריו, את המבוכה והלחץ שאליהם הוכנסו מגישי הפרסים. בניסיון להפריך חשד שהוא אנטישמי, ציין דרוסן שאשתו ממוצא יהודי וילדיו יהודים.

בחוץ היו התנגשויות בין מפגינות לשוטרים שניסו לפזרן בגז מדמיע. "צריך להרעיל בגז את פולנסקי", הן צעקו בהתעלמן מההקשר ההיסטורי למי שהיה ילד בגטו ורשה.

"מה לעשות עם הנגיף פולנסקי", שאל באירוניה פובליציסט בשבועון "לה פואן".

רומן פולנסקי (צילום: רויטרס)
רומן פולנסקי (צילום: רויטרס)

פולנסקי בן ה־86 הפך סמל לאווירה המורעלת ולאבן הבוחן של יחסי הכוחות בקולנוע הצרפתי והחברה הצרפתית החדשה, השסועה בין זקנים וצעירים, עשירים ועניים, גברים ונשים, מקומיים וזרים, לבנים ושחורים, יהודים ולא יהודים, תומכי מוסדות הרפובליקה ואלה שעבורם "דעת הקהל" חשובה ממערכת המשפט, בין תומכי האמנות החופשית ותומכי אמנות מגויסת.

בתוך עולם הקולנוע נפער פער בין־דורי ברור בין העולם החדש והאמיץ, לשנות ה־70. מה שנחשב אז לביטוי של חופש, מרד ודמוקרטיה – הפך היום מוקצה מחמת מיאוס בחברה ובקולנוע. ואת השסע הזה יהיה קשה לאחות.

השחקן זוכה האוסקר ז'אן דוז'רדן ("הארטיסט") כתב שהוא עדיין חושב כי בתפקידו ב"קצין ומרגל", כקולונל שנלחם להוכיח את חפותו של דרייפוס, הוא "עשה יותר טוב מאשר רע", והצטלם עם מסיכה נגד הקורונה כשהוא עולה למטוס ואומר שהוא עוזב את צרפת "כי מסריח כאן". כוכבת העבר בריז'יט ברדו (85) צייצה בטוויטר: "ויוה פולנסקי". למברט וילסון הוותיק (61), המגלם בסרט המדובר את גנרל דה גול, האיש (והאגדה) שהציל את כבודה של צרפת במלחמת העולם השנייה והקים את הרפובליקה החמישית, היה המום לגמרי אחרי ההצגה על בימת הסזאר. "מי האנשים הקטנים האלה?", תהה וילסון. "מי יזכור אותם, כשהמיתוס של פולנסקי ימשיך להתקיים?".

זעמן של הנשים מגיע דווקא כשסרטים שהנשים במרכזם הולכים ומתרבים בקולנוע הצרפתי. השחקנית פאני ארדן הנפלאה, שזכתה בסזאר עבור תפקידה ב"התקופה היפה", הייתה הראשונה לבטא את תמיכתה בפולנסקי ישר אחרי הטקס: "אני פשוט אוהבת אותו, ואני נאמנה לאנשים שאני אוהבת. כשמישהו נרדף, אני תמיד איתו. אלווה אותו עד לגיליוטינה".