במערכת הבחירות הנוכחית שבה נשברו שיאים של ציניות, אנחנו צריכים תוכנית “מהצד השני". שישקשקו קצת הפוליטיקאים
לפני שבועיים הייתה זו התוכנית “מהצד השני" שהציגה בצורה החדה והמדויקת ביותר את ח"כ אורלי לוי־אבקסיס בקלקלתה.
בהטעמת הקול המיוחדת שלו, ובנפנופי הידיים שבהם הוא שני רק למודי בר־און, מבוית לחלוטין על מטרתו, הציג גיא זהר לפחות שלושה קטעי וידיאו שבהם אומרת ח"כ לוי־אבקסיס שאין לה כל בעיה לשבת בממשלה עם הרשימה המשותפת, אבל כשהגיע הזמן לשבת עם המשותפת, הכל יודעים מה אירע - לקחה קולות לא שלה והסתלקה.
לא חשוב כאן ימין או שמאל. זה עניין של יושרה פנימית, ובמערכת הבחירות האחרונה נראה שנשברו כל השיאים. לכן תוכנית כמו “מהצד השני" חיונית ביותר על המסך שלנו. ביומיום השוצף שלנו כמעט אין זמן לתפוס איזה, נגיד, שפם של עמיר פרץ שגולח כשבועה לא לשבת עם בנימין נתניהו באותה ממשלה, אבל הוקוס פוקוס, ראו מה קורה, על שפתו העליונה של פרץ מתחילים לבצבץ זיפים קצרים שנשכחו, אולי בכוונה, בגילוח האחרון, ופרץ בכל זאת אולי יגדל מחדש שפם בממשלתו של נתניהו.
לשם כך אנו זקוקים מאוד ל"מהצד השני". לתפוס אותם. למקד את אור הזרקור עליהם. לגרום להם להזיע. שיידעו שבדרכם לכיסא הנוח, לג'וב הטעים המזין, לא הצליחו לחמוק לגמרי מהעין הציבורית. שאורב להם סיר של בושה להתבשל בו לפני שהם מתכוונים לצפצף עלינו לגמרי. אולי ככה ילמדו אלו שנקראו מנהיגינו לספור אותנו קצת יותר.
והצעה למערכת “מהצד השני" - אחד בכל פעם. לא צריך להכניס יותר מדי לפה. בלי להתפזר. לפני שבועיים הייתה התוכנית ממוקדת באורלי לוי־אבקסיס והשיגה אפקט מצוין. בשבת האחרונה דילגה התוכנית במהירות ממטרה למטרה, הפאנצ'ים לא הספיקו להיקלט וכבר התדפקו על המסך פאנצ'ים חדשים, ובסופה של תוכנית לא נותר כמעט דבר בזיכרון. אז שוויה־שוויה. כמו שאמר הפר הזקן, נלך לאט, נתפוס את כולם. בארץ שלנו תמיד יהיו מספיק כאלה שיקנו ביושר את הזכות להסתובב על השיפוד.
"מהצד השני" עם גיא זהר, א׳־ה׳, 18:50, כאן 11