בשעה שבה נכתבות השורות האלה זועקות הכותרות: "חיילים חמושים יתפרסו ברחובות ויעזרו לשוטרים לאכוף את ההסגר". בעצם, הכותרות אינן "זועקות" כפי שהייתי מצפה מתקשורת (מכל גוף תקשורת ובכל זמן נתון). להפך. הן לוחשות ומשפילות עיניים בשעה שהן מדקלמות את דף המסרים היומי שהעבירה להם ההנהגה.
יבוא יום ובו ילמדו בחוג לתקשורת את תפקוד התקשורת המקומית בעת הזו, ממש כשם שאני, בשעתי, למדתי על שתיקת הכבשים שלה בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. על יישור השורות, על האדרת הגנרלים למעמד של כוכבי רוק נערצים, על שיכרון הכוח שהוביל למחדל נוראי.
כאז כן עתה: כמה צחקנו על אותה מגישת טלוויזיה מקוריאה הצפונית לבושה במה שנראה לעיניים מערביות כחלוק אמבטיה שיצא מפרופורציה, ועתה מתברר שאותו חלוק הוא ההבדל בינה לבין עמיתותיה ועמיתיה בישראל.
סליחה, אני צריך להפסיק כמה דקות. אחד הלבלרים, רב"ט שעלה לגדולה בחסות המשבר, מוסר הודעה מטעם, והעם בעל העצבים הרופפים מחוסר ודאות לגבי עתידו הכלכלי, מאזין בקשב רב ומביע אמון הן במעשים והן בסקרים, שלפיהם זוכה המדיניות לתמיכה.
תכף נגיע למדיניות עצמה, אבל קודם כל אבהיר למי שהדברים דלעיל נשמעים לו חמורים מדי לאוזניו: מחלות הן נחלתו של כל יצור חי כבודד ושל קבוצות בעלי חיים כמו בני האדם. הן גרמו לאבידות בנפש בערך מאז ומעולם. לעומת זאת, מה שעורר את הזוועות הגדולות ביותר בתולדות האנושות אינו מעשה טבע אלא מעשה ידי אדם. לפיכך אני נחרד ממדינה שבה על פי הסקרים כ־70% מהתושבים חושבים אותו דבר, מאשר ממציאות שבה בשנה נתונה ימותו ממחלה חדשה בערך פי שניים מהמתים כתוצאה משפעת עונתית רגילה.
עכשיו אני חייב לעצור, לקחת אוויר מלוא ריאותיי המתפקדות עדיין, ולומר שעסקינן במחלה מחורבנת לגמרי. לא מדובר ב"שפעת עם יחסי ציבור טובים", כפי שגורסים אחדים מחבריי הווירטואליים. מדובר בנגיף שהרופאים בכל העולם טרם פגשו, בעל יכולת הדבקה כפולה (בערך) מאשר הייתה לנגיף הסארס בשעתו, ועם פגיעה רעה במיוחד במערכת הנשימה בואכה הריאות.
מי שגופו אינו מצליח להתמודד עם המחלה ולהדוף את הפולש, עלול למות כתוצאה מקריסת מערכת הנשימה או במילה ישירה קצת יותר - מחנק. זו דרך נוראית להיפרד מהעולם הזה.
אבל לא זה מה שעומד לנגד עיני האנשים שמצווים עלינו להישאר בבית. מה שמדריך אותם הוא החשש מקריסת המערכת. העובדה שבתרחיש של קריסה שכזאת יהפכו הרופאים, שאמונים על הצלת חיים, לתליינים בעל כורחם. מי שיחרצו גורלות על סמך דיאגנוזה מהירה: אחד למכונת ההנשמה, כלומר לחיים, והאחר למיתה. זו סיטואציה ששום בן אנוש לא ראוי להיות בה, וזו סיטואציה ששום בן אנוש אינו יכול להכיל.
במקרה הקל יחליטו לנתק מהמכשירים ישיש בעשור העשירי לחייו, על פני חולה קשה בעשור החמישי לחייו. במקרה הקשה יהיו אלה שני אנשים בריאים, עם הבדל קל במחלות הרקע שלהם, שהרופאים ייאלצו לברור ביניהם ולהעניק לאחד מהם כרטיס בכיוון אחד, ולאחר כרטיס להחלמה. מכאן קצרה הדרך לאיפה ואיפה, להעדפת המקורב והמקושר. ראינו כבר בבדיקות הקורונה, שבמהלכן תועדפו כמה מיוחסים.
במקרה של התמוטטות המערכת, עשויים השיקולים הללו לחלחל גם למקומות שבהם משמעותם תהיה קשה בהרבה, ומכאן מי יוכל לאמוד את ההשלכות? לכן גם אם מגינים קברניטי המערכת על עצמם, על שמם, מעמדם ופרנסתם, אפשר בהחלט שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כלומר, בעקיפין הם גם מגוננים עלינו מפני תרחיש אימים של קריסת הסדר הציבורי.
ובכל זאת, את הדיון הזה שניהלנו מחמת מגבלות המדיום הכתוב במעמד צד אחד, ראוי היה לנהל בכל אולפן. אבל דעות הפוכות לדעה הרשמית כמעט שאינן מושמעות, אלא ברשתות החברתיות. אלה שעד אתמול היינו בטוחים כי הן סכנה לדמוקרטיה, ועתה הפכו לאלטרנטיבה היחידה למי שמבקשים לעשות את הדבר הכי יהודי בעולם. לא, לא "נעשה ונשמע", זה מה שחלק מאנשי הדת רוצים שנחשוב. אני מתכוון להטלת ספק!
מה הטעם לצפות בכל כמה שעות ביואב אבן - ואיני מאשים אותו, הוא פשוט אחד מנערי הפוסטר של המשבר הנוכחי - מונה את החולים והמתים, כאשר המניין הראשון הוא תלוי בדיקות (ככל שירבו בבדיקות, כך יעלה מספר החולים המאומתים), והשני הוא חסר משמעות ללא השוואה למתים ממחלות ויראליות בתקופה המקבילה אשתקד.
איני כופר במדיניות ההסגר, ובוודאי שאיני קורא לאזרחים להפר אותו. אבל אני בהחלט מפקפק בעובדה שאיש אינו מפתח את הדיון הציבורי החשוב הזה, ובעיקר אני בז לחלק מעמיתיי בתקשורת שהפכו ממי שחובתם לפקפק בכל גרסה רשמית, למי שמהדהדים אותה. אם אדם ניכר דווקא בשעת מבחן, הרי שהייתה לכם הזדמנות להיות עיתונאים - ובחרתם בדוברות. עוד יזכרו אתכם בשיעורי תקשורת בעוד עשרות שנים, ולא לטובה.