1. הימים ימי ביעור החמץ. רבים בישראל ובעולם היהודי מצפים לנסים ונפלאות מחודש ניסן, כנאמר "בניסן נגאלו". רבים מצפים ליציאת מצרים בת זמננו, וליציאה מעשר המכות ומהמכה ה־11 והמעודכנת - הקורונה. אחרים מצפים לקרוא בהגדה ולהפטיר "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".
עבורי, אלו ימים של מעבר מפסימיות נוראית לתקווה ואופטימיות, שייתכן ובישראל יהיה טוב יותר ונהיה דומים יותר לסינגפור מאשר לאיטליה, ספרד או ארה"ב.
האופטימיות הזאת, שנשענת על האטה בקצב הגידול בחולים בכלל ובחולים במצב קשה בפרט, מוגדרת על ידי גורמי הרפואה כ"אופטימיות זהירה", אבל במודל הישראלי אני מציע לכולנו שנהיה "אופטימיים עם ניסיון". כלומר זהירים, מסויגים ובעיקר ממושמעים מאוד. עלינו לוודא שהנגיף הוכנס איכשהו מאחורי סורג ובריח (מה שכנראה עוד רחוק), או שיש השתלטות על קצב ההדבקה ואפשר לחזור בהדרגה אל "שגרה מבוקרת" (זה יהיה כנראה השם).
ככל שנוקפים הימים, מתנגש המאמץ הבריאותי עם המאמץ הכלכלי, שאמור להיות קשה, מורכב וארוך עוד יותר מהרפואי. גם תוכנית הסיוע שעליה הוכרז השבוע לא תיתן מענה למשק, לכלכלה, למיליון דורשי העבודה ולאלפי העסקים שיבקשו להתרומם מהעפר. ההתנגשות הזאת תחייב מהלכים משולבים, שמבוססים על איזונים ובלמים, ומערכת של ניהול סיכונים ברמה הלאומית, שתאפשר לחיות עם הנגיף (או לצדו), עם מסיכה או בלעדיה.
2. בהקשר הזה, אני מבקש לפתוח צוהר למכון הביולוגי של משרד הביטחון בנס ציונה. זהו גוף ביטחוני במהותו, שעוסק במחקר ובפיתוח של חומרים ביולוגיים, שאמורים לתת מענה הגנתי ואחר לביטחון מדינת ישראל. הגוף הזה, שפועל באופן מקצועי וצנוע כבר שנים, נמצא בימים אלו במרוץ מטורף הן לאיתור "מענה חיצוני" (חיסון לפני היחשפות לנגיף) והן לטיפול נוגדני בחולים נגועים.
המון מדענים פועלים בנושא הזה במסירות, בחוכמה וביצירתיות, נהנים מתמיכה לוגיסטית רחבה ומידע רב שנצבר. בראש המדענים עומדים הדוקטורית א"מ והדוקטור ש"מ, שמובילים קבוצת מחקר ופיתוח וסבורים שהם מתקדמים לקראת פתרון שייתן מזור לעם ישראל ואולי לעולם. המכון הזה הוא בין ארבעת המכונים המובילים בתחום בעולם, והוא משתף פעולה עם חלקם כדי להביא בשורה.
זוהי הזדמנות נהדרת לומר תודה גדולה לאנשים האלמונים הללו בראשותו של פרופ' שמוליק שפירא, שעושים עבודת קודש חשאית, שחלקה נחשף בימים אלו. שיהיה בהצלחה.
3. באולפני הטלוויזיה ועל המסכים אני פוגש חדשות לבקרים את הרופאים והרופאות של מדינת ישראל, ואני כמוכם מתאהב בהם ומצדיע לשליחותם. אני יושב מולם ורואה את המג"דים והמח"טים ומפקדי האוגדות של הרפואה הישראלית, שעד עכשיו היו לרוב חסויים - נמצאים בחזית הכי קשה, במערכת בריאות שהורעבה שנים, שחסרים לה מיטות, רופאים ותקנים, ומוציאים את המרב והמיטב מכל מה שיש. הם מדברים באמינות, בגובה העיניים, מסבירים, מרגיעים, מזהירים והופכים להיות - ובצדק - לכוכבי התרבות שלנו, שמחליפים קצת את השפים וגיבורי "האח הגדול".
השבוע הבטחתי באולפן שאני מגויס לשמור על רופאות ורופאי ישראל בפעם הבאה שהאוצר או מישהו אחר יתנכל להם. הם האוצר הלאומי שלנו, כמו המדענים, הטייסים ומפקדי הצבא.
4. סיפור אחד שריגש אותי במיוחד הוא סיפורו של ד"ר דרור דיקר, מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים השרון, שהפך למערך הקורונה של בילינסון. ד"ר דיקר הוא גם ראש המרפאה למלחמה בהשמנה של קופת חולים כללית והוא מנסה "לעצב" גם אותי. בשבוע שעבר נפטרה אמו (בשיבה טובה ולא מקורונה), אבל הוא לא ישב שבעה כמקובל, אלא היה במחלקה עם החולים שלו - בחזית הכי חשובה היום. הוא בחר שלא לעזוב את בית החולים בשעה הזו, וכנראה ידע שאמו ז"ל הייתה תומכת בצעד החריג הזה.
ד"ר דיקר הוא גיבור שהציב את הצורך הציבורי ואת השליחות הלאומית לפני האישי והמשפחתי. בשם כל קוראיי, ואני בטוח שבשם עם ישראל, אני מצדיע לך, לסגל שלך ולעמיתיך, ומאחל שלא תדעו עוד צער ודאבה.
5. אירועי הקורונה דחקו לתחתית את העיסוק התקשורתי בהקמת ממשלת האחדות. אם הכל יסתדר, תהא זו ממשלה שתקבל אמון של רוב מוחלט של הציבור ותבטא את רצון הבוחרים כפי שבא לידי ביטוי בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. אבל לאנשי כחול לבן צריכים להיות כמה קווים אדומים, בעיקר בתחום משרד המשפטים והחקיקה. ייתכן שזה לא יצליח ונתניהו יהתל בהם, ילך צעד קדימה ושניים לאחור וינסה לנצל את המצב כדי לשפר הבנות שהושגו. כפי שזה נראה בשעת כתיבת שורות אלה, הדברים עומדים להסתדר, ההסכם קרב - אך יתכן גם כי יתפוצץ.
במקרה כזה, יצטרכו גנץ, אשכנזי וחבריהם להתייצב מול הציבור ולומר: "ניסינו בכל דרך לשים את ישראל לפני הכל, כי אנחנו מאמינים שזהו צו השעה.הסכמנו לשלם מחיר ציבורי, אבל לא מצאנו פרטנר". ממש ככה. וגם לפרט את כל חילוקי הדעות, כל הנסיגות מההסכמים, אם יהיו כאלה, ועוד.
ממשלת אחדות לאומית בעת הזו היא צורך חשוב של החברה והמדינה נוכח האתגרים - אך לא בכל דרך ולא בכל מחיר.
6. אורי בני בכורי הוא מנהל קבלה ברשת פתאל, וכיום, כמו 42 אלף איש בענף המוכה הזה, הוא בחל"ת. אני מתבונן בו כשהוא בבית, שקוע עמוק בתוך המכשיר הסלולרי, והוא מסביר לי שזו רשת פנימית, מעין פייסבוק של החברה, שנקראת "Beekeeper", והמנהלים והעובדים משתפים בה חוויות, רגשות, תובנות, וגם מתכונים ורעיונות.
אורי שלי, כמו כל מנהל ברשת, מתקשר עם העובדים אחת לזמן מה, שואל לשלומם, משדר להם שהם לא נשכחו לרגע, ושרוצים אותם בחזרה ומהר בעבודה מיד כשיסתיים המשבר. האפליקציה הזאת, שבה משתתפים אלפים מעובדי החברה, היא דרך נכונה לשמור גם על קשר, גם על מורל וגם על תחושת המסוגלות המקצועית של אלפים רבים של העובדים ברשת.
7. מילה טובה לרשת פלאפון. רינת מנקי, העובדת בחברה, שלחה לי צילומים של מתנה מיוחדת ששלחו ההנהלה וועד העובדים לכל בית של עובדי החברה: ארגז ובו פירות וירקות מתוצרת הארץ. גם מתנה ייחודית, צבעונית, חריגה, בריאה וטעימה, וגם סיוע לחקלאי ישראל בהיעדר שווקים פתוחים ובזמן שיש עודף תוצרתי. זהו ביטוי ייחודי לסולידריות בימים הללו, הראוי לחיקוי.
8. ישבתי השבוע במרפסת ביתי בקיבוץ, ולראשונה בשעת צהריים שמעתי ציוץ ציפורים. השקט והשלווה פינו מקומם לטבע, ואינני יכול לשתף אתכם בריח המשכר שמילא אותי, אותו ריח של פריחת ההדרים בחצר ביתי, המסמל את בוא האביב ומפיח בי תקווה ואופטימיות בכל שנה ושנה.
השנה אנחנו מפספסים את האביב, אבל אפשר לעשות מעשה קטן ולהביא אותו אל תוך הבית. קנו זר פרחים, וכך גם תכניסו צבע ואושר ופריחה וגם תסייעו למגדלי הפרחים שנתקעו עם סחורה רבה. תתבוננו בזר הפורח, תריחו את ניחוחו המשכר, ותדעו כי בא האביב ושהכל יעבור.