מגיפת הקורונה גרמה לנו להפנים שישנן קבוצות במגזר החרדי שאינן חלק ממדינת ישראל. ידענו את זה קודם, אבל המציאות החדשה הדגישה את העוצמה והסכנה שטמונות בדבר. במשך שנים ויתרה המדינה על המשילות והריבונות שלה במגזר והפריטה את מוסדותיה לידי הקהילה החרדית, ובכך יצרה בעצמה את המפלצת: מדינה בתוך מדינה, עם מציאות, נורמות ואפילו חוקים נפרדים.

לחרדים יש מנגנוני תמיכה קהילתיים, שבמובנים מסוימים מייתרים את אלה של המדינה, כאלה שדואגים לרווחתו אבל גם יוצרים אי־אמון בין מוסדות השלטון לבין האזרח החרדי. מה ציפינו, שאחרי נתק של עשרות שנים שבהן החרדים קשובים אך ורק למנהיגים הרוחניים שלהם, הם יתחילו בוקר אחד לכבד את הנחיות מדינת ישראל רק בגלל מגיפה לא ברורה שמתרגשת עלינו?

מהדורות החדשות סיקרו בהרחבה את האופן שבו המגזר הפר את הנחיות משרד הבריאות. תחילה היה זה סרטון של הרב קנייבסקי שמבטל את הנחיית סגירת מוסדות החינוך. בהמשך צפינו בתמונות של רחובות בני ברק הומי אדם, של חתונות שבהן לא הקפידו על מספר המשתתפים ושל הלוויה המונית שאותה לא אכפה המשטרה כדי להימנע מחיכוכים, לטענתה.

גם במשטרה התקשו להפנים את המציאות המשתנה. במשך שנים היה הסכם בלתי כתוב עם המגזר, שבמסגרתו המשטרה מעלימה עין מעבירות רבות שמתרחשות שם. הפעם הם נדרשו לפעול, והעימותים לא איחרו להגיע. השוטרים זכו למטר יריקות ולקריאות "נאצי" ושלל מחמאות נוספות.  

התמונות שזרמו מהרחוב החרדי בתחילת ימי הקורונה גררו כעס מצד אזרחי המדינה, שיושבים ספונים בביתם ימים רבים, קשובים להנחיות משרד הבריאות, ועוררו חרדה מכך שיהיה קושי לבלום את המגיפה כשרבים לא ממלאים אחר ההוראות, ושהעומס הגדול על מערכת הבריאות יגבר עוד יותר.

כשהנתונים התפרסמו, ולפיהם כל נבדק שלישי בבני ברק נמצא כחולה בקורונה ואחוז החרדים המאושפזים בבתי החולים גבוה מחלקם באוכלוסייה - הפך הכעס לגילויי גזענות, שלא היו מביישים את האופן שבו תוארו יהודים בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. ההאשמות הכתימו מגזר שלם, בלי לסייג חלק גדול ממנו שהקשיב להנחיות, ובלי להתחשב בקושי האובייקטיבי, למשל במצוקת הדיור, הצפיפות והמשפחות הגדולות - המהוות כר לפוטנציאל הדבקה גבוה. היו גם שלקחו את זה צעד קדימה והחליטו להחרים חרדים ולסלקם מהמרכולים ולא למכור להם מוצרי מזון.

הקורונה היא מגיפה מסוכנת שמשנה סדרי עולם וגובה קורבנות רבים, אך היא תחלוף. ביום שאחרי עלינו לפעול להגברת האינטגרציה בין המגזר החרדי לכלל החברה הישראלית, ומדובר באתגר לא פשוט.

אפשר להבחין בניצנים של שינוי. מי שמכונים "החרדים החדשים" מבקשים להשתלב בעולמות העבודה, האקדמיה והתרבות. אולם זה קורה בקצב אטי ובמספרים לא גבוהים, מאחר שהמאפיינים הבסיסיים של המגזר מקשים על משימת השילוב.

החברה החרדית מאופיינת בהתבדלות מכוונת מהעולם החיצון, במטרה לשמור על עצמה מפני חדירת ערכים שאינם מקובלים עליה. הקהילות מסתגרות בשכונות נפרדות, עם מערכת חינוך ייחודית ותוך הימנעות מצריכת תקשורת ותרבות שאינן חרדיות. חלקים מהם נמנעים מהשתתפות באירועים ממלכתיים וטקסים לאומיים, ויש מי שמדברים ביידיש ולא עושים שימוש בשפה העברית מלבד בתפילה.

זאת ועוד, במחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שנערך בספטמבר 2019 בקרב 1,200 איש ואישה מזרמיה ופלגיה השונים של החברה החרדית, עלה כי כמעט מחצית מהחרדים אינם מרגישים חלק ממדינת ישראל.

אין להתייחס לציבור החרדי כמקשה אחת. הקהילה כוללת פלגים שונים, סגורים יותר ופחות לחברה הישראלית. הליטאים והפלג הירושלמי הקיצוני נמצאים בצד אחד של הסקאלה, ובצד השני ממוקמים הפלגים הספרדיים, שנתפסים מתונים ופתוחים יותר.

הקבוצה המאתגרת ביותר היא הבדלנים, שבמכוני מחקר שונים מכנים אותם גם חרדים־שמרנים. חברים בקבוצה זו מנהלים אורח חיים של אמונה ומחויבות לדת ללא פשרות. מחויבות זו מתבטאת בציות מוחלט לרבנים, בתמיכה חזקה בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי, כולל במקומות עבודה, ובהתנגדות לכל תכנון משפחה.

חברי קבוצה זו חיים בהסתגרות מפני הציבור הלא חרדי מבחינה חברתית וגם מבחינה תרבותית. רובם מתגוררים בשכונות נפרדות, ורק מעטים נכונים לגור בשכונות מעורבות או להכיר חילונים. הם אינם מעוניינים בהשתלבות במדינת ישראל ואינם מזדהים עמה. מתוך כך הם מתנגדים לגיוס לצבא ונוקטים פעילות על מנת לבטל את מה שבעיניהם נתפס כרוע הגזירה.

הלווית האברך מבני ברק (צילום: אבשלום ששוני)
הלווית האברך מבני ברק (צילום: אבשלום ששוני)

ביום אחרי שהקורונה תצא מחיינו - עלינו להגדיר את החיבור בין המגזר החרדי לחילוני כמשימה לאומית. יש למצוא את הגשר ולהגיע גם לקבוצות הבדלנים השמרנים. מי שיכולים לפעול למען החיבור הם נבחרי הציבור החרדים, אך אלה הצהירו עד היום שהמנדט שלהם נועד רק למען שימור עולם התורה. כעת נדרש דור חדש של פוליטיקאים שיעמדו איתנים מול המנהיגים הרוחניים, ויסבירו להם שהבדלנות שהם מקדשים פוגעת בראש ובראשונה בהם.

על נבחרי הציבור החרדים לזנוח את הקיצוניות. עליהם להפנים שכאשר הם מאפשרים למספר תלמידי התיכון שלא לומדים לימודי ליבה לזנק ב־60% בעשור האחרון, הם גוזרים עליהם חיי עוני וכישלון תעסוקתי, ועלולים להוביל תוך כמה עשורים לחורבן כלכלת ישראל כולה.

שלוש מערכות הבחירות האחרונות בשנה האחרונה רק הגדילו את האיבה ואת הפער שהולך ונפער בין המגזרים. בעיני החילונים, החרדים מקבלים שפע של פריבילגיות בלי לתרום דבר למדינה ולחברה, ותוך שהם מגבילים את אורח החיים החילוני.

החילונים, שהתרגלו לא לדרוש דבר מהציבור החרדי, התמלאו זעם על אלו שהפרו בבוטות את הנחיות משרד הבריאות, ובצדק. אך המדינה, שלאורך השנים נכנעה ללחצים הפוליטיים ולסחטנות של המפלגות החרדיות, אשמה לא פחות מהחרדים.

המציאות שכפתה עלינו הקורונה הבהירה לנו עד כמה אנחנו תלויים זה בזה, ועד כמה ההתעלמות מהבעיה מסוכנת לכלל המגזרים. עלינו לבנות שפה משותפת, להנמיך את להבות השנאה, למגר את הגזענות ולתת יותר תמריצים, חיזוקים וחשיפה לקבוצות בחברה החרדית שבוחרות להשתלב בחברה הישראלית.

מעל הכל, אסור להתפשר על אכיפה, גם אם היא גוררת חיכוכים והתנגדות. זה הזמן של המדינה לבנות מחדש את האמון עם המגזר החרדי וליצור אינטגרציה אמיתית. ומי יודע, אולי הקורונה תסייע לנו בסופו של דבר לפתח חיסון חברתי.
 
[email protected]