גם אם ההפקה נתנה יד להצלחתה של תקוה, היא הימרה על הסוס הנכון

טקס הסיום של העונה העשירית של "האח הגדול", אמש בנווה אילן, היה לי אישית קשה מאוד לצפייה. עם כל הקונפטי והזיקוקים שהיו כל כך לא במקום, כאשר רק אתמול התבשרנו על עוד חמישה מתים נוספים מהקורונה ועוד אלפי מתים ברחבי העולם. האם אי אפשר היה להכתיר את תקוה גדעון בלי כל הצבעוניות והנצנצים בדיוק כמו שלא היה קהל חי מסביב להריע ולהתנהג יותר ברגישות והתחשבות בכל אותן משפחות שאיבדו את יקיריהן? 

תקוה סומנה כמנצחת כבר מתחילת העונה בגלל כל התכונות שמנה בפניה האח כאשר נפרד ממנה, והיא ניצחה למרות הביקורת הקשה כלפיה מצד הרבה צופים שחשבו שהיא לא ראויה לנצח. בניגוד לכל השבחים שהאח שפך עליה, רבים מהצופים לא חסכו את ביקורתם ואמרו שהיא היתה עצלנית ונצלנית, רכלנית גסה וחסרת רחמים, ועוד כהנה וכהנה "מחמאות" ממש לא מלבבות. יש כאלה שאף טענו שהכול מכור ושההפקה דאגה לכך שהיא תנצח, וייתכן שיש בזה גרעין של אמת כי אסור לזלזל ב"חוכמת ההמונים". למשל, תקוה היא היחידה שהעמידה להדחה פומבית, מה שיכול להתפרש כסוג של פריבילגיה.

אמנם נהניתי מהשנינות העממית של תקוה, מחדות הלשון, מגילוי הלב ומהיכולת לנתח מצבים בצורה אובייקטיבית ומדויקת. יחד עם זאת, לא תמיד התחברתי למה שבעיניה או בעיני מעריציה, נחשב לחוש הומור. כמו למשל התרגיל המסריח שהיא עשתה לאדם כאשר סיפרה לו שהיא הכניסה את הכוס האהובה עליו לתוך גרב מזיעה ומלוכלכת של פול. מעריציה חשבו שזאת בדיחה מצחיקה. אני בטוחה שפול, דייר סימפטי ונעים, שכבר יצא מן הבית באותו זמן, לא חשב שזה מצחיק, לגמד אותו למימדים של מישהו שכל מה שהוא תרם לבית הוא שובל של ריח רע שנדף מרגליו ושהשאיר מאחוריו כאשר יצא מן הבית.

יחד עם זאת, גם אם ההפקה עושה הכול על מנת לקדם דייר מסוים, בל נשכח שגם הדייר צריך להביא איתו לתוכנית מס ערך מוסף על מנת להיות ראוי לכל תשומת הלב הזאת. תקוה היא בהחלט דמות מורכבת, ובהשוואה לדיירים אחרים, היא בלטה במיוחדתה, ובלעדיה, היינו מקבלים עונה די אנמית, עם דיירים שרובם נחמדים וחביבים אך לא הוציאו אותנו מגדרנו מרוב התלהבות. אז גם אם ההפקה נתנה יד להצלחתה של תקוה, היא הימרה על הסוס הנכון. מצד שני, אם אמנם הסיפור מכור, זאת סוגיה שחשוב לדון בה, כי היא מטילה צל כבד על אמינות הריאליטי בכלל, ועל האח הגדול בפרט.   

ההבדל בין תקוה וירדן הוא, שתקוה מעולם לא החשיבה את עצמה כמלכת הכיתה. ירדן, לעומת זאת, נכנסה לבית האח בידיעה ובביטחון שהיא תכבוש בסערה את הבית ואת אהדת הקהל ותהיה מלכת הבית, כפי שהיא היתה פעם מלכת הכיתה. היא רק לא ציפתה שתהיה תפנית בעלילה, וליאור יערוק למחנה האויב וילטוש עיניו לתקוה. כשזה קרה, היא מהר איבדה גובה וכמעט נעלמה מהמסך.

היתה זאת תקוה שבמו ידיה החזירה אותה למודעות, כאשר חשדה שירדן עומדת לגנוב לה את ליאור וניפחה את זה לסיפור המאה. לא סתם ירדן לקראת הסוף, יצאה מעורה על מנת להחניף ולהחמיא לתקוה. אותה תקוה שרק יומיים לפני כן, ירדן תיארה כשטן מהלך, הפכה תוך שניות למרי פופינס. ירדן ידעה בתוך תוכה שבזכות תקוה היא קיבלה בחזרה את הפוקוס הראוי.

יגידו כל הפמיניסטיות שבעונה זו הכוח הנשי ניצח והגיע לגמר. קודם כול, אנחנו לא זקוקות לאח הגדול על מנת להוכיח את עליונותנו. זה ברור ומובן לכולם. ולכן, אני נטולת קומפלקסים לכל הקשור למין הזכרי, ואין לי בעיה להודות שאם ניר ואסיף היו מתחרים על הגמר, זה יכול היה להיות רגע הרבה יותר גדול ומשמעותי. משום שאז היה מדובר בנצחון של הרוח והמחשבה, או במילים אחרות, ניצחון של רעיון שהשניים האלה האמינו בו. ניצחון כזה הרבה יותר מאתגר, מניצחון של 2 נשים שעיקר היריבות ביניהן נבעה מתחרות על ליבו של לובש מכנסיים.

בסך הכול, זאת היתה עונה של ילדים טובים. לפעמים, טובים מדי, בשביל פורמט שבמהותו מחפש סקנדלים ולכלוכים על מנת להתקיים.

רעיון המראה מאחורי ארון הבגדים, היה מקורי, מלכד ומחמם את הלב. וכאשר כולם מתחבקים לצלילי אחד השירים הכי יפים ומרגשים שאי פעם נכתבו פה "אתה לבן, אני שחור", זה הרגיש כמו טקס סיום יפה ומוצלח של התיכון, ועל כך בהחלט מגיע הקרדיט לבמאי ועורך התוכנית. אבל עדיין אני חושבת שאפשר היה לשמור על צניעות מכבדת בטקס הגמר, במקום לסיים באקורד של צהלה ושמחה, כאשר טרגדיות אנושיות וקשות מתרחשות יום יום לנגד עינינו.