ימים של חוצפה: מי שנחשף בפירוש לנגיף - צריך לשאת באחריות

אישה שבעלה חולה מאומת מרשה לעצמה לבקר את בתה שעברה ניתוח להשתלת מח עצם בבית החולים שניידר לילדים. איזו חוצפה וחוסר אחריות. היא סיכנה את הבת שלה, את הילדים במחלקה האונקולוגית ואת הצוות הרפואי שמטפל בהם. מקומם גם למצוא שהשר ליצמן, כך על פי הדיווחים, הרשה לעצמו להתפלל עם עוד אנשים והסתכן בחשיפה לנגיף.

ועוד נודע לנו שישראלים המגיעים ארצה ממקומות נגועים בקורונה, אינם נשמעים להוראות הבידוד ויילקחו למלוניות. אני לא מבינה מדוע המדינה (אנחנו) צריכה לשאת בהוצאות אלו. אנשים מבוגרים צריכים להישמע לכללים. מה לא ברור כאן, כל אחד מאיתנו משול לאקדח טעון, אלא שבמקום כדורים טעון בווירוס קטלני.

עם התפרצות המגיפה בקליפורניה הטיל מושל קליפורניה סגר וביקש שכולם ישמרו ריחוק חברתי, אני שהייתי כבר בארץ ונהניתי מהביטחון שהיה כאן, עוד תכננתי ללכת למסיבת יום הולדת־פורים מצומצמת של חברה. לפני שיצאתי צלצלתי לבתי אלי וניסיתי לברר מה קורה שם, ב”מדינה המוזהבת". אלי היא גם דוקטורנטית בביולוגיה משמרת סביבה באוניברסיטת UCLA. להלן השיחה:

אני: “היי מתוקה. אני מחפשת טיסה ואגיע להיות איתכם. אני מגיעה מהארץ, ואני מניחה שכל מי שיטוס הוא נקי כי המצב די בשליטה כאן”.
היא: “אמא אל תבואי! לא נראה אותך”.
אני: “בסדר, אהיה בבידוד לשבועיים, חוץ מזה, נוכל להיות לפחות בחצר יחד”.
היא: “לא אמא. מה את לא מבינה, ההוראות הן ריחוק חברתי. אל תבואי, זה מסוכן לך ואת מסכנת אחרים”.
אני (שיודעת שהיא גרה לבד): “את רואה את מייקי? לפחות תהיו יחד, אני רואה בפייסבוק שהוא אופה לחם ומחמיץ ירקות”.
היא: “לא אמא. כולנו מתרגלים ריחוק חברתי. אחרת זה לא ייגמר. הממשל שלנו גילה רשלנות בניהול של המגיפה וזו הדרך היחידה להשתלט עליה”.
אני: “בסדר, אבל את ומייקי, אתם משפחה, אל תהיי לבד”.
היא: “לא אמא. אני לא יודעת ליד מי מייקי עבר או במה נגע בסופרמרקט, ואני לא יודעת איפה אני נגעתי באוניברסיטה, או אם סטודנט שעמד לידי או דיבר איתי היה נשא. אם כולנו נתרחק ונתרגל בידוד וולונטרי, הווירוס לא יתפשט. אנחנו עושים פייס טיים, רואים סרט יחד מרחוק. אני יוצאת עם הכלב לסיבוב. אני מבקשת ממך, אל תבואי!”.

סגרתי את הטלפון וחשבתי לעצמי: וואו, הילדה הזו בכל פעם מפגינה רמת מוסר ואחריות אישית שמפתיעות אותי מחדש. ככה זה כשמגדלים ילדים מועצמים, הם גדלים להיות מבוגרים אחראים. כתבתי לחברה שלא אגיע למסיבה, כי זה לא אחראי. ילדים לא רוצים לאכזב את מי שמכבד אותם ומאמין ביושרה שלהם.

בבית הספר שבו למדו ילדיי התלמידים חותמים על הסכם שנקרא Honor Code, בעברית: “קוד כבוד”. המורים חושבים שזה לא מכובד שישמרו על התלמידים בבחינה, הם מאמינים בתלמידים עד כדי כך שהסטודנטים רשאים לקחת את הבחינה ולעשות אותה בכל מקום ובכל זמן, אפילו בחדר שלהם.

“אם כל אחד יעשה את החלק שלו אז יהיה בסדר”, צודקת, ילדה מהממת שלי. כולנו בסירה אחת, אז כולנו צריכים להיות שותפים לפתרון, והפתרון הוא שכל אחד יעשה את החלק שלו בלמנוע הדבקה, לא להידבק ולא להדביק. זה היה צריך להיות ברור לכל נוסע שמגיע ארצה שהוא מחויב ללכת לבידוד. מדוע צריך להוציא משאבים על מעקב אחריהם, או לשכן אותם במלוניות? הם צריכים להגיד תודה שאפשרו להם להיכנס לארץ, הם מסכנים את התושבים כאן שנמצאים בבידוד. כן, כל מפר בידוד, בוודאי כאלו שיודעים בפירוש שנחשפו לווירוס, צריך לחייב אותו בקנסות גבוהים ולא בפינוק במלון דן.

הרב קנייבסקי הכריז על אדם שמפר את ההנחיות “דין רודף”, שאותו מטילים על אדם שמסכן חיים של אדם אחר ולכן מותר לתפוס אותו ולהסגיר אותו על מנת למנוע ממנו לבצע את הפשע (פגיעה בחייו של אדם) שהוא בדרך לבצע. הרב קנייבסקי למעשה הגדיר את מי שיודע שהוא נשא קורונה ומסתובב ליד אנשים כפצצה מתקתקת. אולי אם נאמץ את הדימוי הזה נתייחס כולנו בפחות קלות ראש לנושא. לכן זה הזמן שכולנו נאמץ “קוד כבוד”. אין צורך שהמשטרה או הצבא יפקחו עלינו, אנחנו צריכים לפקח על עצמנו ולא להוסיף עלויות שבסוף היום אנחנו משלמים אותן. אם כל אחד יעשה את החלק שלו אז נוכל לעצור את המגיפה.