כיצד ישפיע הבידוד על הקשרים החברתיים של הילד?

כיצד ניתן לעזור לילד רגיש במיוחד להיפתח לאחרים לאחר תקופת בידוד ארוכה שלא מאפשרת לו אינטראקציות חברתיות, מהי הדרך הנכונה לתקשר עם ילדה שמתעקשת לבחון את גבולות ההורים מבחינת משך ההתארגנות וכיצד ניתן למנוע מהילד לנקוט בהתנהגות שאינה ראויה בציבור? מיכל דליות עונה לשאלות המאזינים בתכנית ב-103FM. 

בני (4) הוא ילד מאוד רגיש, שלקח לו זמן להיפתח לאחרים. רק עכשיו, אחרי מעבר דירה, הוא התחיל ללכת לחברים ולארח אותם. ואז הגיעה הקורונה. מה עוד אפשר לעשות עבורו מלבד מפגשי וידיאו, ומה, לדעתך, יהיו ההשלכות עליו לטווח הארוך? למה לצפות ממנו אם התקופה הזו תימשך עד אחרי החופש הגדול?
“לדעתי מה שצריך לצפות לו הוא שני הקצוות: בקצה האחד, יהיו ילדים שיסתגלו ויהפכו ל’אשפי זום’ למרות גילם הצעיר. הם מצליחים להתאים את עצמם למצב, שולטים בטכנולוגיה ומשתמשים בה מבוקר ועד ערב (אני מודה, לפני כמה ימים הייתי עדה למפגש גן שכזה, בקוביות על גבי צג, ונחמץ לי הלב). יש סיכוי סביר שכשיחזרו תהיה שם התרגשות מאוד גדולה, חיבוקים וחזרה לשגרה. בקצה השני, שאולי יותר מאפיין את הסגנון של הבן שלך, נמצאים אלה שלא רוצים להיות בזום בכלל. קשה להם עם זה.

זה יכול לקרות אחרי שפתאום המפגש עם סבא וסבתא, שהיו קרובים מאוד, הופך להיות מקוון. זה נוסך עצב רב. לילד כזה תקועה הג’ולה בגרון, וזה מאמלל אותו. אני מציעה לא ללחוץ לקיים שיחות כאלה, אלא להציע מדי יום ולקבל ‘לא’ כתשובה.

במקרה כזה, עלולה בהחלט להיות לילד רגרסיה רצינית בתום התקופה, וכל הסיפור יתחיל מחדש. זכרי שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, והתפקיד שלנו בזמן המטורף הזה הוא לראות מה מתאים לילד שלנו, ואיך אני מרגיעה אותו. זה מה שיש. לכן, במקרה שלך, את כבר יודעת מה לעשות ואיך לתקן רגרסיה מהסוג הזה. אני יכולה להרגיע אותך – הכישורים שלו כבר קיימים, ויש לו את הכלים לצאת מהמשבר הזה יותר מהר מבעבר, בין אם ב־1 במאי או ב־1 בספטמבר”.


לבתי (7.5) יש נטייה למשוך את הגבול בכל פעם עוד קצת ועוד קצת. זה קורה כשאני מבקשת ממנה לבצע משימות, ובמיוחד בהתארגנויות. מה שקורה בסוף הוא שאני כועסת עליה או נדרשת להזכיר לה פעמים רבות עד שהיא מבצעת. זה מביא לתסכול גדול בבית. מה את מציעה?
“אומנם מדובר בדפוס שאופייני לילדים עם הפרעות קשב, אולם במקרה שאת מתארת אני נוטה לחשוב שזו התנהגות שיושבת על הרגל של להפעיל אותך. כשהבת שלך לא אקטיבית היא לא עושה שום דבר רע, אבל היא גורמת לך לפעול. זה הדבר היותר קל לטפל בו, ובמיוחד בתקופה הזו, כשכל הילדים בבית. למעשה, מה שחשוב להבין הוא שהתנהגות היא דבר נרכש.

כדי שילד ישנה משהו בהתנהגות שלו, השינוי הראשון הוא אצל ההורה. לכן, קודם כל חשוב לצאת ממצב של מלחמה עם הילד, ולהבין שהאחריות לייצר משהו אחר היא שלנו בלבד. הדרך להניע את הילדה היא לייצר את המצב שבו את מחליטה שאת, מעכשיו, לא כרוז. הרי לדברייך, כשאת לא שם היא עושה את זה. כשאת שם היא משגעת אותך.

בואי ניקח דוגמה של התארגנות לשינה ומקלחות. אם את מגדירה לוח זמנים לסיום המקלחות, וקובעת כי אם היא תעמוד בו יהיה זמן לקריאת סיפור משותפת, ואם לא אז זה לא יתאפשר, חשוב שמאותו רגע תתפסי מרחק מהסיטואציה. נהגי ממש כאילו קפצת לשכנים או ירדת לטיול עם הכלב. אני מבינה מצוין על איפה זה עובד. כולנו רוצות שיתוף פעולה, לדבר בנועם, להרגיש שמתחשבים בנו, אבל משום מה היא קלטה שמעכשיו היא צריכה לעשות את זה הפוך. זה משחק כוחות, וילדה בת שבע וחצי מורידה לך את היד. שינוי התנהגות קטן שלך עשוי לעשות את ההבדל הגדול. בהצלחה”.

הנכד שלי (3.5) נהג לשכב על הרצפה ולגעת באיבר מינו, מעל הבגדים. באחרונה החל להוריד את הבגדים ולעלות לחדרו כדי לעשות את זה. אני מנסה להרגיע את ההורים ולהגיד להם שזה יחלוף אבל הם לחוצים, בין השאר עקב החשש כי ימשיך בהתנהגות זו כשישוב לגן שלו, בקהילה חרדית. מה דעתך?
“ההתנהגות הזו היא לא זרה לי – גם בנות וגם בנים עושים את זה כי זה פשוט מאוד נעים. אין לזה, בגיל הזה, כל כוונה מינית. לא מדובר באוננות. באזור הזה בגוף יש הרבה כלי דם, והגוף משדר לו שזה גורם לו הנאה ומשחרר ממנו לחץ. אני מבינה שההורים לחוצים, בעיקר בתקופה הזו שהם נמצאים בבית כל הזמן ביחד עם הילד.

לדעתי, בגיל הצעיר מאוד שלו, הסבירות היא כי מדובר בתוצאה של החרדה שבה אנחנו נתונים כעת, ובמיוחד הילדים. כל הילדים נמצאים עכשיו בסיר לחץ, וזה שהם בבית, רגועים לכאורה ורואים הרבה טלוויזיה, לא מוריד מהמתח שלהם מהלא־נודע, ומהעובדה שלרוב שאלותיהם אין תשובות.

אף על פי כן, מה שחשוב במקרה הזה הוא להבטיח כי לא מדובר באקט אובססיבי. אנחנו לא אמורים לשחרר את ילדנו בגיל הזה לעלות לחדר, להתפשט ולגעת בעצמו. אפשר שבכל פעם שהוא רוצה או עולה לחדר, נציע לו חלופות אחרות שיעזרו לו להירגע. אפשר בהחלט להיעזר בהדרכה של יועצים שיסייעו לנו, אפילו בפגישת ‘זום’, באיתור חלופות מרגיעות לפעילות של ההורים והילד”.