לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הייתה עדנה, ולא רק לה, גם מפלגתה הנוצרית־דמוקרטית שבחודשים האחרונים דעכה בסקרים, זינקה בארבעה אחוזים. והשינוי? הכל בזכות הקורונה. זה נשמע כמו שיא הציניות, אבל זה נכון. שכן, אחרי כמה מעידות ושיהוקים מנהליים בתחילה, גרמניה בראשותה התעשתה ומובילה כעת באירופה צעדים להכלת המגיפה – כפי שנאמר בכותרת ה”פייננשיאל טיימס”: “מנהלת המשברים של גרמניה חזרה”.
מלחמות ומגיפות הן לעתים מבחן הלקמוס של מנהיגות ובאשר למלחמות, צ’רצ’יל ובן גוריון, לדוגמה, עברו את המבחן הזה לעילא ועילא – וכן עכשיו מרקל בנושא הקורונה. גם ישראל מובילה על מדינות רבות אחרות בטיפול במשבר הקורונה והפכה למודל לחיקוי בעניין זה, כשתור של מנהיגים, אף של מעצמות אדירות וחשובות, שלא בדיוק עומדים במבחן הלקמוס המנהיגותי הזה, נשרך למרחק. ולא נזכיר שמות כדי לא לפגוע ביחסי החוץ של ישראל.
בשנה שעברה כשמרקל התפטרה מהנהגת מפלגתה והודיעה שב־2021 גם תפרוש מתפקיד ראשות הממשלה, היה נראה שההילה שהייתה לה כמנהיגה לאומית ובינלאומית וכמי שידעה לנווט הן את דרכה של גרמניה והן כמנהיגה הבלתי מוכתרת של אירופה כולה, הגיעה לסוף הדרך. באחד העיתונים אף נאמר בפירוש: “למרקל נגמר הכביש”. הסיבות לירידת קרנה היו מגוונות, ובראשן פתיחת גבולות גרמניה בפני מהגרים, ובפרט מהגרים מוסלמים, מה שהביא לתגובת נגד של צמיחת כוחות פוליטיים ימניים קיצוניים, הן בבונדסטאג והן חוץ־פרלמנטריים, כולל ניאו־נאציים.
בשלב מסוים היא אומנם התחילה להתקין בלמים ולהציב מחסומים בפני מגמות של גורמים אסלאמיים לפעול תוך התעלמות מחוקי המדינה. בנוסף, גם נראה שהקטר שהוביל במשך עשרות בשנים את הכלכלה הגרמנית התחיל לזייף, בו בזמן שהתגלתה שורה של כישלונות חמורים, כולל מוסריים ומשפטיים, בתחום הבנקאות ותעשיית הרכב. ואולי, כפי שקורה לפעמים בפוליטיקה, הגרמנים פשוט התחילו להתעייף ממנה.
ואז בא המפנה הגדול שלא היה רשום באלפון של שום פרשן או מומחה לפוליטיקה ואף לא של הפוליטיקאים במפלגתה הדמו־נוצרית, כמו ארמין לשט, ראש ממשלת צפון־ריין־ווסטפאליה, המדינה רבת האוכלוסין ביותר בגרמניה, ינס שפאן, שר הבריאות ואחד ממנהיגי הדור הצעיר, ובעיקר פרידריך מרץ, איש האגף הימני רב־הסיכויים – שכבר החלו לחמם מנועים לקראת הבחירות הפנימיות להנהגת המפלגה (ואוטומטית לראשות הממשלה) שיועדו ל־25 באפריל, אחרי שהמועמדת הקודמת שהייתה גם הפייבוריטית של מרקל, קראמפ־קרנבאואר, פרשה מהמרוץ. השינוי במעמדה של מרקל בא לא בשלבים אלא כמכת ברק פתאומית מהשמיים האפורים של הקורונה; כך התייצבה, זו הפעם הראשונה במהלך כל 20 שנותיה כראשת ממשלת גרמניה, תפקיד שנבחרה אליו חמש פעמים, לפני מצלמות הטלוויזיה כדי לשאת נאום בן 12 דקות לאומה, ובעצם המעשה הזה נסכה אמון מחודש בקרב עמה.
“חזות מרקל הייתה רגועה, אבל טון הדיבור שלה היה נחרץ”, נכתב באחד העיתונים, ואחרי שמנתה אחת לאחת את כל ההגבלות שיידרשו מהציבור (הגבלות שמוכרות גם לציבור הישראלי) לא הותירה ספק שהיא תעמוד על אכיפתן, כולל על עצמה. הציבור כנראה השתכנע שעומדת בראשו אישיות בעלת הניסיון והבגרות הנדרשים, שתוכל למשבר הנוכחי או כפי שנהוג לומר אצלנו: “יש בעל בית”. אפילו אחד ממנהיגי האופוזיציה ממפלגת הירוקים אמר: “עלינו לשמוח שיש לנו ראש ממשלה כמו אנגלה מרקל”. הקאמבק היה מושלם, לפחות בשלב זה. אך היא לא הסתפקה בהצהרות: ממשלתה הודיעה באופן מיידי, ובניגוד לכל עקרונותיה הכלכליים השמרניים הקודמים, על הקצבת חירום של 156 מיליארד אירו לתמיכה במשק הלאומי.
אם לפני פרוץ המשבר היו מי שסברו שעל מרקל לפנות את מקומה עוד לפני 2021, הרי שעכשיו רווחים אולי הרהורים הפוכים, ולא רק בגרמניה אלא גם באירופה כולה שזקוקה למנהיגות כאוויר לנשימה.
ויש גם זווית ישראלית: היו לנו לפעמים חילוקי דעות עם ממשלתה של מרקל, בעיקר בעניין המשך הפעילות הכלכלית עם איראן ולגבי היבטים שונים בסוגיה הפלסטינית שבעניינם פעלה בהתאם לקו הקבוע של האיחוד האירופי, הגם שהייתה רחוקה מלהיות ראש החץ בהקשר זה, אך מצד שני היה הרקורד רב השנים של שיתוף פעולה ביטחוני (הצוללות) ומודיעיני, והתייחסות חיובית למאבקה של ישראל בטרור. למרקל הייתה הזדהות נפשית עמוקה ואמיתית עם גורל העם היהודי ומחויבות לעתידה של מדינת ישראל. בין שלנוכח מצב החירום הנוכחי תמשיך בכהונתה ובין שתפרוש, יש לקוות שבהשראת רוחה ופעולותיה, מערכת יחסים זו בין שתי המדינות תימשך.