ד"ר פרויד הידוע, או בשמו המלא ד"ר זיגיסמונד שלמה פרויד, נקרא לסייע בעזרת כישוריו המיוחדים למשטרת וינה, בניסיונה ללכוד מבצעי סדרת מעשי רצח מזוויעים בעיר הבירה האוסטרית. לשם כך הוא נעזר במדיומית מסתורית בשם פלומה, שבעזרת היפנוזה הוא מצליח לחלץ ממנה מידע על הרוצחים וקורבנותיהם.
הסדרה היא כמובן דוקו־בדיונית. ההיפנוזה והפסיכואנליזה הן שיטות המצויות רק בחיתוליהן ונתקלות בקבלת פנים צוננת ולעגנית מהממסד הרפואי הקיים. ד"ר פרויד הצעיר סופג ביקורות קשות ונאלץ להילחם בעיקשות, סנטימטר אחר סנטימטר, להוכיח את צדקת השערתו החדשה בדבר קיומו של הרובד התת־מודע באישיותו של האדם. זה באשר לחלקו הדוקומנטרי של הסרט. באשר לחלק הבדיוני, אם ד"ר פרויד גויס אי־פעם ללכוד רוצח איננו יודעים. יכול להיות. כשמסתכלים היום על העסקים הטובים שעושים מתקשרים ומלחשים למיניהם, הוא בטח לא היה האחרון.
הסדרה, בטח שלבטטת כורסה מנוסה בימי קורונה שראה כבר כל מה שארסנל ה־VOD והנטפליקסים למיניהם מציעים והשלט כבר התמזג לתוך ידו, היא מהסוג שמשחק באש. היא מזדחלת לאטה, לא ממהרת לשום מקום, גיבוריה מהורהרים ומדוכדכים לעייפה, קטעי ההיפנוזה מנג'סים ממש, עד כדי קירוב הצופה להכרעה של דילוג לסדרה הבאה או לערוץ אחר. הוסיפו לכך תפאורת רחוב דלה - לפעמים עד כדי רמת אבני בניין עשויות לגו - ותסריט צפוי של קשיי פרויד הצעיר מול ממסד אקדמי מזלזל, והאצבע כבר מצויה ממש על לחיץ הדילוג לערוץ הבא.
ואז, כשההחלטה כבר כמעט נפלה, מתנערת “פרויד", קמה מהקרשים ומחטיפה לצופה מהלומה מהממת באיכותה - בלתי קשורה לחלוטין לאפרוריות שאפיינה אותה עד כה. היא עושה זאת מספר פעמים בדרכים שונות. זה מתרחש במונולוג עוצר נשימה של פרויד מול עשרות רופאים ומדענים על טיבו וטבעו של התת־מודע, כמרחב פנימי עצום מלא זיכרונות ותמונות ולחישות מהעבר. או - בניגוד לתפאורת החוץ - תפאורת הפנים היא לא פחות ממסחררת. חובבי ריהוט עתיק ישתנקו מול כל דלת, שטיח, שולחן, מנורת קיר, ציורי קיר, מיטות אפיריון וכל פריט ביתי אחר, שנבחרו כאן בפינצטה גאונית וביחד יוצרים תמונה נפלאה של בית אירופי מהמעמד הבינוני־גבוה בסוף המאה ה־19. ביתו המקורי של פרויד בווינה, אגב, משמש כיום מוזיאון, ורחוק, בלשון המעטה, מזה המפואר המוצג בסדרה.
הצבא והמשטרה האוסטרו־הונגריים על מדיהם ומנהגיהם, שבקרוב יהפכו לבשר התותחים של מלחמת העולם הראשונה, נראים ב"פרויד" כאילו יצאו הרגע מתוך "החייל האמיץ שווייק". מנהג נוסף, שצופה מקומי ממוצע אינו זוכה לצפות בו והיה מקובל באותן שנים, הוא טקס ה"מנסור". בקצרה, המשתתפים נאספים במאורת בירה אפלה ומזוהמת, שניים מהם מתייצבים זה מול זה, אוחזים בידיהם חרבות ובמעין התגוששות נועצים אותן זה בפניו של זה. מי שחומק, טוב לו. מי שלא, זוכה לטיפול גס מידי סטודנט לרפואה ובצלקת עמוקה מביאת כבוד על פניו. מטרת המנהג היא לבטא - בדרך שבה הפראות האנושית מעט ממוסדת - ערכים כחובה, כבוד ותאוות דם. בערכים קרובים יותר לזמנים המודרניים ולאזורנו שלנו ניתן להגדיר את ה"מנסור" גם כגועל נפש, אבל למי שקרא או שמע אי־פעם על הטקס, מרתק לראותו בפעם הראשונה.
לא הכל יצליחו לצלוח את “פרויד". היא מעמידה במבחן גדול את סבלנותו של הצופה. מי שאיכשהו סוחב בעלייה הזאת, מומלץ לו להתבונן מסביב לא פחות מבקו המרכזי בעלילה. שם, במסביב, צפויה לו הנאה גדולה.