בבוקר אביבי הלך "בוני" בשדות. קרני השמש ליטפו אותו והוא לא חש בצינת המוות. החרדלים הצהובים קסמו לו והוא לא ידע שתחתם אורב קִצו. הוא פתח שיבר בחלקה, הפעיל מוקש שהטמינו מחבלים שבאו מגבול ירדן ונהרג במקום. אברהם אקראי מאשדות יעקב איחוד הוא החייל היחיד שנפל במה שייקרא "אי השלום". הוא נקטל כשידו האחת עושה במלאכה והאחת מחזקת בשלח. גבורתו נסחפה למערבולת מלחמת ההתשה ולא הדהדה בכותרות. רק שורות בבטן ידיעה על הפלת מטוסי סוחוי סובייטיים בתעלה מצאתי.
באנו לנהריים במלאת חמישה חודשים להחזרת אי השלום לירדנים ו־50 שנה (28 באפריל 1970) לנפילתו של אקראי. דקה לפני שהמגיפה הניחה כף יד על עדשת חיינו, העמק היה חלום. הקורמורנים השאירו אקליפטוסים לבני צמרת והמשיכו לאפריקה. החרדלים בישרו אביב כמו בבוקר שבו נהרג אקראי. "הוא הוריש לנו ציווי טרומפלדורי", אמר לי ראש מועצת עמק הירדן עידן גרינבאום, "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו". אבל גרינבאום ראה את הגבול עובר ולא בכיוון שאליו חתרה המחרשה היהודית. ערב החזרת אי השלום לירדנים כתב בדף הפייסבוק שלו: "אני רוצה לספר לכם על אברהם אקראי זכרונו לברכה".
הסיפור הזה מוליך את קוראו אל "קזבלן" של מוסינזון. שנות ה־50, מבצע "נחמיה". אם ובנה עולים מעיראק ומשתכנים בשולי "השטח הגדול" ביפו. כדי להרחיק את בנה ממתחם הסמים והזנות שולחת האם את בנה אל העמק, אל קיבוץ אשדות יעקב איחוד. "קזה" ממרוקו גדל גם הוא על גבול העבריינות ביפו. על ידי שירות קרבי פילס את דרכו אל ערוגת יפי הבלורית. בוני עשה זאת גם דרך הטרקטור. שניהם היו מנהיגים שמגנטו את סביבתם. סיפורי האהבה שלהם היו קריאות תיגר לא מודעות על מחסומים חברתיים. רחל, בתו של פלדמן הפולני התחתנה עם "קזבלן" (יוסף סימן טוב) למרות התנגדות אביה. שרה הייתה אהבת חייו החטופים של בוני. כמותו הייתה בחברת הנוער, אך אהבתם צמחה תחת מטריית קיבוץ אשדות יעקב איחוד, באצולת ההתיישבות העובדת.
"הגבר הראשון שלי"
אברהם אקראי נולד בבגדד ב־19 בספטמבר 1949. אמו תמר הייתה שחקנית, זמרת ורקדנית ידועה. כונתה "מארי קונגה", כשם הריקוד שלה, והוזכרה בספר אומני התקופה שיצא בלונדון. אישה מהפנטת שעיניה השחורות ורעמתה הפחמית הכניעו את דוד שלום. לאחר שהתחתנו ביקשה שיעמיד את ממונו גם לרשות משפחתה המתקשה. דוד שלום נענה ברצון. אותה עצמה ריפד באחוזה ענקית עם מכונית ונהג. שמו של תינוקם היה אברהם, אך האם קראה לו "בוני" כמו "בונבון", כמו "בונבוניירה". מותו של דוד שלום מהתקף לב חטוף ביתק באחת את חיי אהבתם. תמר החליטה שזה הרגע לממש את הכרתה הציונית. סביה עלו לארץ עוד בתחילת המאה, עכשיו היא תלך בעקבותיהם. בוני היה אז בן שנתיים.
"שער העלייה" היה המעברה הכי גדולה שקמה מעולם בישראל וקלט את העלייה ההמונית לאחר מלחמת השחרור. תמר ובנה התבשלו בסיר לחץ מוקף גדר תיל. בליל שפות, תרבויות ומנהגים. כדי להתפרנס נאלצה הכוכבת הנערצת מבגדד למכור פלאפל מדוכן נייד. לאחר זמן עברו לרחוב ולנסיה ביפו מאחורי מסעדת "הזקן והים". תמר שקעה בעבודה ללא חמלה וקנתה בית קפה קטן בחולון. היא הכירה את שמשון וב־1962 נולדה בתם בתיה. עם השנים יתגלה שמשון הנ"ל כבליין בלתי נלאה. כששב מאיזו גיחה לילית, מצא מזוודה ארוזה ודרישה נחרצת מאשתו שיתעופף מחייה.
תמר סידרה גם את חיי בנה. מחשש שיתדרדר לעבריינות ביפו העבירה אותו למסגרת עליית הנוער. בוני השתלב בכמה מוסדות ובלט מבראשית. "אברהם עבד בחריצות ובמסירות לא רגילים לנער בגילו", כתב לאמו מרכז הבנייה והנגרייה עזרא ליפשיץ מקיבוץ אורים, "ותרשי לי להוסיף עוד מילה: כל טיפת השכלה שירכוש... תעזור לו להצליח בחיים".
את מ"א שיהיה מדריכו באשדות יעקב איחוד, פגש לראשונה במוסד "רמת הדסה" בקריית טבעון. "חיפשתי את בניין ההנהלה וכאן נקלע בדרכי עלם תמיר ומוצק הנראה גדול מכפי גילו והציע לי את עזרתו. היה זה אברהם אקראי. בדרך התעניין בסקרנות מי אני והתעניין במטרת ביקורי". כשיצא מ"א מבניין ההנהלה מצא את הנער עדיין ממתין לו. "בחיוך ביישני שאל פרטים על המשק ואמר שהוא רוצה לבוא לאשדות".
במשאית שמיטלטלת לקיבוץ עושה אקראי את ראשית דרכו אל הישראליות שתכננה לו אמא. חבורת 47 צעירים שתיקרא "ארזים" מסתופפת תחת אותו ברזנט. אבל רק הוא - בן 13 - לוכד את מבטה של המלווה זהבה מלמד (בן ארצי). "ישב בחור מכונס בתוך עצמו, שערו השחור יורד על מצחו והוא שקוע מאוד במחשבותיו". באותה משאית גם פנינה קסיס שתהיה ידידתו. "הוא נראה לי כנער רעשני טיפוסי, אחר כך למדתי שהוא מסתיר בתוכו ביישנות, משהו עדין והכי רגיש בעולם". וחוץ מזה הוא משדר שאיתו לא מתעסקים, רק נשמעים.
הם קוראים לו "אקראי" כי "אברהם" רשמי מדי, משטח את מעמקי אישיותו. בין חבריו הוא נראה כאח גדול, כמישהו שאליו עולים לרגל, שמצטרפים אל שולחנו בחדר האוכל, שהולכים לצדו אל "פינת הנוער". הוא נערץ על הבנים ואהוב על הבנות. "כולן רצו אותו, אך הוא אהב אותי ואני אותו", סיפרה שרה גולברי שכונתה אז "גולי". היא הייתה בת 14 כשהכירו ורק לאחר זמן היו לחברים. "מה אהבתי בו? אהבתי את כולו", אמרה לאחותו בתיה.
הם נגסו את החיים בקוצר רוח. רקדו, עישנו, אהבו. "הוא היה החבר שלי, הגבר הראשון שלי". במכתביה לגבר שלה היא מכנה את עצמה "גולי אקראי" ומציירת לבבות לנצח. הוא לוקח אותה לחיפה אל המנטור שלו, הדוד אמנון, אחיה הצעיר של אמא. לפעמים הם מתגוששים ללא רחם השניים האלה. כך מבקש הדוד לחשל את אחיינו. לא פעם הוא מביא את שרה אל אמו ואל בתיה הקטנה והחיבור מיידי. הוא רואה בזה אישור. מדבר איתה על חתונה, חולם שיחזיקו חווה עם סוסים במושב. "אומרים שרצה לגור בקיבוץ", הקשתה עליה בתיה. "הוא היה צעיר ורצה הכל", השיבה שרה.
בקיבוץ הוא מתעניין במיוחד בלימודי עברית וחשבון, אבל האהבה הגדולה היא המוזיקה. הוא מנגן על גיטרה ומעמיד "להקת בצורת". הוא נפעם מ"שירו של צנחן" ומת על אלביס. את הביטלס הוא קולט מרדיו רמאללה. במסיבת פורים אקראי ולהקתו במוקד. עם חבר הלהקה, שמעון ויצמן, הוא גורר פלטה מעץ לגג פתוח והופך אותה לבמה. הקיבוץ מקבל הופעה שמעיפה את החברים לשמיים.
מימיו הראשונים במשק ועד לתום הכשרתו הוא מוצא את מקומו במספוא. מעביד את עצמו ללא רחם, ללא חשבון שעות. "מבצע את המשימות בדייקנות יקית", כדברי אחד החברים. שקוע במספוא אבל בקיא בנעשה בענפים אחרים. הטיולים ימצאו אותו תמיד בסוף הטור. דוחף את החלשים, עוזר לשאת תרמיל כבד, מגיש מים לצמא. בגיל 16 הוא בין הראשונים להוציא רישיון על טרקטור.
אבל מראות הירדן וחיטת הזהב אינם משכיחים את אמא בחולון. "אין צורך לדאוג אמא, אני בריא ושלם אמא, בעוד שבועיים אבוא הביתה לשישי־שבת. אגב, חיכיתי לטלפון, למה לא צלצלת?...הרבה אין מה לכתוב, דרישה קטנה אם זה לא יכביד עליכם: לשלוח לי חבילה וכמה חפיסות סיגריות. בזאת אסיים, נשיקות לאמא ולבתיה, ממני האוהב".
"לבני בוני היקר שלום רב. מה שלומך ואיך אתה מרגיש?". בגיל 60, בתוכנית "תהילה", למדה האם לכתוב עברית. כדי להשיב לבנה היא נעזרת בחברים. "אם תשאל לשלומנו אנחנו ברוך השם בריאים וחסר לנו רק לראות את פניך היקרים. אני שולחת לך בחבילה זו כמה דברי מתיקה ואוזניות. אני לא שלחתי לך את האוזניות קודם לכן מפני שלא מצאתי. עכשיו אני שולחת לך אותם ואם במקרה הם לא בסדר אז תשלח אותם ואני אחליף. וגם בטריות (2) ואיך שאתה מקבל את החבילה תכתוב לי. שלום רב. ד"ש ממני ומפואד ומרחל. תשובה מהירה".
אחי הצעיר יהודה
שפרה ויוסף חלק הם הוריו המאמצים בקיבוץ. חלק נולד בדמשק והצטרף לתנועת החלוץ. בדרך חתחתים הגיע בגיל 19 לארץ והצטרף ל"גשר הישנה" (מקום מושבם הראשון של מייסדי קיבוץ גשר). שליטתו בערבית זיכתה אותו בתואר "מוכתר גשר". באשדות הכיר את שפרה שלו. נולדו להם שלוש בנות ובן. יהודה צעיר בשנה מבוני. הוא מעריץ את הבחור שבא מהעיר הגדולה. שניהם תמיד בטי־שירט לבנה ובג'ינס, לשניהם אותה קומה, אותה בלורית שיער, שניהם - מה יש לומר - מאותו הכפר. בין השניים נרקם קשר נפשי עז. הם קוראים זה לזה אחי ומתכוונים לכך. כל אחד מרגיש שקיבל את האח שלא היה לו במשפחתו הביולוגית.
"לכבוד אחי היקר אברהם, את ראשית מכתבי אפתח בדרישת שלום לך ולמשפחתך. אני מקווה שאתה נהנה מאוד בחופש שלך, ואם לא אז תשתדל ליהנות. אני... מרגיש טוב אבל נורא משעמם לי. אין לי מה לעשות בלעדיך. אברהם, אני מספר לך משהו אבל בסוד. אתמול אני ועופר ועמירם גנבנו את הג'יפ של משה ונסענו בו. גם היום נעשה זאת בעזרת השם. אתה רואה, כשאין לי מה לעשות אני מסוגל גם לדברים כאלה...
עופר חייב לי 2 קופסאות קנט, הבטיח להביא לי את זה כשיחזור מהחופש.... דרך אגב, אני נורא כועס עליך שלא באת להיפרד ממני! ... אברהם אחי, אני נאלץ לסיים את המכתב בצער רב ואני מקווה שניפגש עוד. ממני אחיך האוהב אותך יהודה. תשובה מהירה, אברהם חלק, יהודה חלק".
כשמגיעה שעתו של אקראי לצבא הוא מבטיח לשפרה אמו המאמצת: "את תראי, עוד נבוא אליך שני בנים־חייליים, אני והאח שלי יהודה". כבן יחיד הוא חייב אישור מאמו להתנדב ליחידה לוחמת. הספק מכרסם את לילות תמר אך לבסוף היא חותמת על הטופס לצנחנים. "הסכמתי בלית ברירה כדי לא לאכזב אותך", תכתוב האם בחוברת שיוציא הקיבוץ לזכרו. אקראי גם משכנע את מי שצריך שחברת "ארזים" תתגייס כגרעין נח"ל לנווה איתן ונחל עוז. בשלהי יולי 1967, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים, פוגש טוראי 2029240 את שערי תל השומר.
אקראי יהיה לוחם בתקופה שתיקרא "המלחמה שלאחר המלחמה" ותימחק לחלוטין מהתודעה הישראלית. הוא ינווט בין מטחי ההתשה בתעלה, למרדפים בבקעה, למארבים בגולן. באחת הפעולות נפצע ברגליו מרסיסי רימון. "הוא נודע כחייל מסור, אשר המשימות שהוטלו עליו בוצעו בצורה הטובה ביותר", יכתוב רס"ן גרישה פיס, אחד ממפקדיו. "הוא התנדב למשימות סודיות רבות", אומר עליו דודו אמנון.
עם פלוגתו בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח הוא מתייצב לקורס צניחה בתל נוף. גלגול לשמאל, גלגול לימין, מגדל קפיצה אימתני המכונה "אייכמן". "הקורס כאן לא קל", הוא כותב לפנינה קסיס, ידידתו מחברת הנוער, "אך זאת שלווה לעומת קריעת התחת בגדוד 50". הוא מסיים במחזור 268 וזוכה בכנפיים ובכומתה אדומה - פסגת גאוותו.
לאחר שניער מעליו את חול הנחיתה בפלמחים, התפנה לטפל בענייני הגרעין. בנחל עוז שבו נמצאים החברים מתחולל משבר חמור. כמה - והוא ביניהם - מאיימים לעזוב. לפרק. מתנהלים ויכוחים נוקבים שאחריהם הולמת בו ההכרה: כל הפיתויים בחוץ ניגפים לעומת חיי הקיבוץ.
המוות פה אורב
8 בפברואר 1968 ייחרת באשדות כ"אסון העגלה". כבכול בוקר שישה הם היוצאים לקטוף בננות מול עמדת הלגיון. בהם יהודה חלק, אחיו של אקראי שמתכונן לגיוסו. כשנראית דמות צופה מעל המוצב הירדני מחליטים להחליף חלקה. קושרים שתי עגלות לטרקטור. האחת מלאה בננות, האחרת ריקה למחצה ובה יושבים הקוטפים.
העגלה העמוסה נוסעת על העקבות המהודקות, ה"קולי", ועוברת בשלום. זאת שאחריה סוטה מהנתיב המהודק, הגלגל האחורי משמאל עולה על מוקש שהטמינו מחבלים. שלושה מנוסעיה נהרגים במקום: חיים מוצרי שנולד בדמשק, לחם בפלמ"ח ונפצע בשיירת הרופאים להדסה. חנן לרנר שרד את קרבות השריון בסיני במלחמת ששת הימים.
גרהרד קלר, מתנדב משווייץ, עמד לשוב למחרת לארצו. יהודה חלק שיושב על הצד הימני של העגלה (עם החבר עזריאל זאבי) ניתז למרחק 20 מטר. "כשהגעתי לבית החולים שמעתי אותך צועק", תספיד אחותו שולה, "שכבת והסתכלת עליי בעיניים קרות. לא הכרת אותי. שאלתי אותך מי אני ואתה אמרת: ‘לא יודע'. לבסוף אמרת: ‘שולה, מצאת לך זמן לבוא'". יהודה חלק, רק בן 18, מת לאחר יומיים של ייסורי גיהינום.
מלווייתו נעדר אחיו אקראי, שישב שבעה על מות אחות אמו. כששב לאשדות, חש הלום צער אל משפחת חלק. הוא מנסה למצוא את הכנים שבתנחומים, לרדת אל מצולות התייסרותו שלא נכח בלוויה ואומר לאם השכולה: "תראי, אין שוויון, לי - שלא היה אף פעם טוב - אני נשאר בחיים".
ובחולון האם תמר שמחה אומנם שבנה מצא משפחה וקן חם באשדות, אבל אין היא רוצה לאבד אותו. אחרי שמונה שנים רחוקות היא כמהה לשובו הביתה. היא נרתמת לעבודת פרך בבית הקפה כדי להשלים את הבית שיחזיר אליה את בנה. חדרו המרווח, שטוף האור, רק ממתין לו. יגרש מלבו, כך היא מקווה, כל מחשבה שלא להישאר לצדה.
שבועיים לפני שייהרג בנה, מעמידה תמר את ביתם. "האם הסתדרתם לבד בהעברת הדברים או שבכלל לא עברתם?", מתעניין בוני מרחוק. הנה תמונת חדווה אחרונה: אמא מחברת צינור לאמבטיה ועם בתיה הקטנה מתחילה לשטוף את הבית. "בוא תעזור", היא מנסה לגייס גם את בנה אבל הוא משיב: "מה אני ילדה קטנה?", והקטנה משיבה לו: "מה, ואמא ילדה קטנה?". ואז הוא מצטרף והם משפריצים זה על זו ואמא שמודאגת מהידלדלות הכנרת צועקת שיחדלו והם צוחקים בקול "ונהייתה שמחה גדולה", בתיה אומרת לי ונחנקת.
היא הייתה בכיתה ג' וסגדה לאחיה הצנחן. הוא היה אי שם בעמק אך נכח בחייה. לאחר שסולק מהבית, אביה שמשון התחתן שוב ולדרישת אשתו החדשה ניתק כל קשר עם בתו. בוני היה צור מבטחה. משהו בין אח לאב מגונן. לאחר 50 שנה זיכרונותיה מתערפלים והתרשמויותיה מתפוררות. ועדיין היא מרגישה שחוותה את בוני כ"מענטש אמיתי". צנוע וכריזמטי, דעתן ומצחיק. לביקוריו בבית, למכתביו, ציפתה בדיוק כמו אמא שכותבת לו הפעם באותיות גדולות ובעיפרון כחול לא מחודד: "לבני היקר שלום, מה שלומך ואיך אתה מרגיש? למה איחרת במכתבך? אנחנו דאגנו מאוד. ואם אתה שואל בשלומנו אנחנו ברוך השם בסדר. אם אתה רוצה להישאר (בקיבוץ - מ"ח) בליל הסדר - תישאר אבל למחרת אני רוצה שתבוא הביתה. שלום ולהתראות בקרוב".
בשבועות האחרונים לחייו השקה אקראי את חלקת התירס שליד הירמוך. לעתים הגיע ללגימה קרה בסוכתו של י"פ במטע הבננות הסמוך. "מדבריו עלתה הרגשה טובה, כאילו עברו ימי המלחמה בסביבתנו, נרגע הגבול ונחסם למחבלים ואנו נכנסים לתקופת רגיעה שבה יכול בחור צעיר לחשוב על הקמת משפחה".
באסרו חג שלאחר פסח שני, כשהוא בחופשת שחרור מצה"ל, יצא אל האספסת. חבר ביקש שיפתח במקומו את המים והוא כרגיל לא מצא את ה"לא". זמרת הארץ ליוותה את אקראי אל חלקת המוות. הוא נשם אל חזהו אביב מתוק, ראה את פריחת התורמוס, הבחין בדיות שהשתכשכו בתכלת השמיים. כשהגיע לחלקת עשבי רודוס ירד מהטרקטור, פתח את קופסת הברז הראשי והפעיל מוקש שהטמינו מחבלים מבעוד יום. פיצוץ אדיר קרע אותו והוא מת מיד.
נותרתי ללא מאור
"פתאום שמעתי דפיקה בדלת", סיפרה בתיה אז בת 8. "אני פתחתי וראיתי שני אנשים. הם ביקשו לראות את אמא. קראתי לאמא. פתאום שמעתי בכי וצעקות. זאת הייתה אמא. היא רצתה לראות את בנה כי אמרו לה שהוא פצוע. ואולם לאחר מכן אמרו לה את האמת המרה".
בוני הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. "אברהם אקראי ז"ל נתן את חייו למען מולדתו", כתב שר הביטחון משה דיין לאמו, "הוא היה חייל מסור וחבר למופת. אהוב על כל מי שהכירו. זכרו של אברהם אקראי ז"ל הינו קודש ונצרנו בלבנו בגאון".
תמר ביקשה את נפשה למות. הפצירה באלוהים שייקח אותה אל בנה. אפילו תכננה לשלוח יד בנפשה אך חזרה בה כדי לא לנטוש את בתה הקטנה. "כל נקישה קלה וכל צעד אני חושבת, הנה הוא בא, הנה הוא חזר אליי!!!", אמרה ביום השנה למותו, "קשה מאוד לחיות בלעדיך, אתה היית האור היחידי לי ועתה נותרתי ללא מאור... חשבתי הרבה על עתידך שיהיה עתיד טוב ויחדיו נגור ונחיה סוף־סוף. אך הדבר לא התקיים.
תמיד הייתי יושבת וחושבת: מתי יבוא סוף־סוף אברהם בני אליי ויהיה איתי? אך מדוע ככה קרה לי? מדוע דבר לא התקיים והעתיד נהפך למר ורע... לא פעם ביושבי בבית עובר חייל ובלי רגע של מחשבה אני יוצאת לקראתו: ‘הנה הוא חזר', אך רגע זה חולף. וחוזרת אני אל המציאות המרה: ‘לא, זה לא בני...'. אברהם בני היקר, אמשיך לחכות לשובך עד סוף חיי המרים שנותרו. דאגתי למקום קבורתי שיהיה קרוב אליך...".
בתיה גדלה בבית שמסך אבלות כבד ירד עליו. מעון שמח ותוסס היה למקדש דממה והתבודדות. היא צפתה במפח נפש באמא, באישה הדומיננטית שהייתה מחוברת לקורה בארץ ובעולם - קשבנו מיכאל גורדוס הם קראו לה - דועכת והולכת. היא חיסלה שלוש חפיסות "אירופה" ביום, והיגון היה לטעם חייה. כל יום עלתה לקבר בנה וטיפחה אותו. שארית חייה עברה עליה בהמתנה לאזכרה הבאה. וכל שנה ביום השנה התייצבו בני המשפחה כבר בבוקר. אכלו מהמטעמים הנפלאים שבישלה בסירים ענקיים, נסעו לבית הקברות לטקס עם חזן צבאי ונציג של הנח"ל, חזרו לביתה ונשארו עד מאוחר בלילה. כשהתרופפה בריאותה חדלה לבשל ומספר האורחים פחת והלך. אמא התנחמה בבתיה ובנכדיה, דניאל ודיוויד. בת 75 הייתה תמר כשיצאה אל בנה.
בתיה מושינסקי (58) גרה עם בניה בבית שבנתה אמא. היא עורכת דין, בוגרת משפטים באוניברסיטת תל אביב. אישה עדינה וכואבת שמסורה עד כלות לזכר אחיה ואמה. שנים נהגה להגיע לטקסי הזיכרון בקיבוץ. תמיד עם סיפור שהסתתר בתיק המכתבים של בוני, תמיד עם שורות שחצבה מלבה. "מביט עלינו מלמעלה אחי ומבקש מבורא עולם בשבילנו שנתקדם כבר יותר מהר, שנתעורר עכשיו, שנצטער עכשיו על שנאת חינם ופילוג ונתפלל שנהיה כאן כבר משפחה אחת. האם זאת בקשה גדולה מדי לבקש לזכרו?".
ימים לפני שאי השלום הוחזר לירדנים עלה החשש מדבריה: "מי יודע מי יתיישב בשטח ואם לא יסכן את הקיבוץ ואם עוד מישהו ייהרג כמו אחי". צר לה שרק באיחור נודע לה על כוונה להקים באי אנדרטה לזכרו. לו ידעה הייתה נלחמת. בניה, דניאל ודיוויד, בני 19 ו־18 עומדים להתגייס. "אני בטוחה שאחי היה יכול להיות הדוגמה הכי טובה בשבילם", היא אומרת לי בין הדמעות.
איך את רואה היום את פרשת חייו?
"היה בר מזל לחיות בקיבוץ, ליהנות מהנופים הקסומים, ליהנות מאהבת החברים, לעשות את מה שבאמת אהב".
עד כמה הוא חסר לך?
"איבדתי את החבר הכי טוב שהיה יכול להיות לי".
ובינתיים בנהריים
אורנה שמעוני חיה עד היום את טבח הנערות ומטפלת באנדרטה לזכרן. אבנר רון מסביר מדוע החזרת השטח לירדן היא לא בדיוק מכה קשה לחקלאות.
ל "אריות הירדן" יש קוקו והן חמושות ב־M4. סמ"ר לינוי ורב"ט אבלין חיילות בגדוד 41 שנושא את הכינוי המחייב הזה. הן המאבטחות שלנו בפארק נהריים. אמאני מדבורייה משקה אותנו אספרסו ממזנון הקיבוץ. לאחר שאי השלום הוחזר לירדן, תנועה דלילה בנהריים. רק קבוצת מטפלים מהעמותה לקשיש בנצרת מתייצבת כאן ליום כיף. "למה דווקא לפה?", אני שואל. "היינו בסביבה ומנהיג האוטו (מיניבוס) אמר שכדאי", עונה מטילדה המכונה "מטילד".
את יודעת ששבע בחורות נרצחו כאן?
"כן, כן. המנהיג אמר לנו, וגם מלך ירדן בא לבקר אצל המשפחות שלהן".
אורנה שמעוני בדיוק סיימה לטפל באנדרטה שהקימה לזכר הנערות: שבע תלוליות עפר מוקפות דשא כששמה של כל אחת מעוצב בפרחים. האנדרטה נשארה בידי ישראל גם לאחר שהושב האי לירדן. אורנה עדיין חיה את יום הטבח. "ראיתי הכל מול עיניי", היא אומרת לי. בימים ההם היה בנה אייל מדריך בקורס קצינים. כשהגיע הביתה הציע לאמו לנטוע את "יער הבנות".
העצים הראשונים נשתלו כעבור שבעה חודשים, לאחר שאייל נפל בלבנון. שנה אחר כך כתבה אורנה את הפרוגרמה ל"בית אייל", שבו מונצחים נופלי מלחמות לבנון לדורותיהם. מכ"ג יורדי הסירה ב־1941 עד לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000. בבית אייל באשדות יעקב מאוחד משתלבות תמונותיהם עם פעילות למען נוער בסיכון, חיילים, ילדים בעלי צרכים מיוחדים וגמלאים.
אורי ניב מאשדות יעקב איחוד מנסה לשמור על זכרם של תשעה הרוגי קיבוצו בהתשה. במלאת 25 שנה למלחמה ההיא שמע את סגן שר הביטחון, מוטה גור, מזכיר את שחטפו כפר רופין, מעוז חיים "וגם באשדות יעקב נפל פגז". ניב הרגיש שהוא מתפוצץ. ישב וחיבר רשימה של התשעה, בהם אברהם אקראי, הוסיף תאריכים ונזיפה מרומזת: "מוטה, לצערי הרב זה המחיר הכבד שנגבה מקיבוץ אשדות יעקב איחוד". "אורי ידידי אתה צודק ויותר מצודק!", השיב בכתב ידו מוטה.
אני נוסע על גדר המערכת. רמת סירין ממול, משמאל הירדן מתחבר לירמוך. חולפים ליד עמדה ירדנית לא מאוישת, שממנה ירה רוצח הבנות. הליגיונרים עולים לשם רק כשיש ביקור. ועכשיו אין. אף תנועה ב־12 בצהריים. "אחרי הפינוי", כתב ג'קי חוגי בטורו השבועי ב"מעריב", "ביקר המלך עבדאללה במובלעת המשוחררת".
מעבר לגדר המערכת יש שדה חיטה. "בשנה שעברה בזמן הזה עוד קצרנו פה", אומר לי אבנר רון חבר אשדות יעקב איחוד.
האדמות האלה חסרות לך?
"החקלאות בנהריים לא הייתה מפוארת. היא הייתה חקלאות מקדמת ימי ביניים, תלויה בחסדי שמיים. עיבדנו בעיקר בגלל אילוצים פוליטיים".
אתה לא נשמע כמתיישב מגוש קטיף.
"אני שונה לגמרי. בגלל שלא אפשרו לנו לעשות דברים בזמן שרצינו, ויתרנו על גידולים. החטוטרת הזאת - במירכאות כפולות - ירדה מאיתנו".
רון (67) נולד בקיבוץ גזית. לאחר שהתפתלו חייו נחת בעמק הירדן. הוא מספר שב־800 הדונם שעברו לירדן גידלו אבוקדו, מנגו, תמרים ובננות. הוא היה בקבוצת מגדלי הזיתים. לפני השלום זה היה שטח ללא גדר. "נכנסת, יצאת, עיבדת". לקראת ההסכם התחילו לטפטף הידיעות על special regime - "משטר מיוחד". ישראל תעבד את האדמות אך הריבונות תעבור לעמאן. רון, רציונליסט גמור, קיבל בקור רוח. "טבעי שתמורת שלום אתה נותן משהו, העיקר שנמשיך לעשות חקלאות".
היו לך ציפיות מעבר לזה?
"שתיירים יגיעו, ירדנים יגיעו, נחגוג".
בשטח נבנו קשרים עם החיילים הירדנים?
"'אהלן, אהלן', 'אולי תצטלם איתי יא סחבי'. מתחבקים. 'מתי אתה בא לבקר אותי?'".
באו?
"מעולם לא".
ואתה?
"לא. אבל הצעתי שיבואו אליי והתשובה תמיד הייתה: "בעאדן (אחר כך)".
על הטבח שמע באוטובוס שהוביל אותו בתום מילואים בבקעה. הוא הגיע אל המקום שבו אנו עומדים, מצא חפ"ק של בית החולים פוריה, תקשורת ועצבנות. לאדמה חזר רק כעבור כמה שבועות. "אמרתי לעצמי שצריך להמשיך את החיים. כואב, אבל אנחנו חקלאים".
עם החיילים הירדנים היה דיבור על מה שקרה?
"מעט מאוד. כששאלתי השיבו: ‘מוש בעארף' (לא יודע). השתדלנו לא להיכנס איתם לפינות האלה, לא להביך אותם, לא לחפור להם בנשמה".
על כוונת ירדן להחזיר לידיה את האדמות נודע לו כשנה לפני, עם הציוץ של המלך בטוויטר. אבל החברים באשדות קיוו לטוב. בשנה שעד למועד הפינוי דברים יסתדרו. "אלא שגורמים במשרד רה"מ ובמשרד החוץ אמרו שצריך לפעול בשקט", מספר ראש מועצת עמק הירדן עידן גרינבאום, "רק כך יהיה סיכוי להגיע להסכמה". כשהבינו שאין הממשלה עושה מה שצריך, כששמעו את ראש הממשלה מדבר על סיפוח הבקעה ומחריף את המתיחות עם עמאן - התחילו החברים להרעיש. כל החודש שלפני ההחזרה הפגינו, חסמו, הלכו לעיתונות. "אבל לצערנו זה לא קידם אותנו לשום מקום".
חשתם שנטשו אתכם?
"בהחלט. ראש הממשלה או אפילו אחד השרים לא מצא לנכון להיפגש איתנו, לבקר באי השלום".
אני אומר לגרינבאום שממילא הדונמים שהוחזרו לא היו מהמצטיינים. הוא מסכים שאין זו מכה קטלנית אך בהחלט כואבת. וחוץ מזה, הקשר עם נהריים הוא מעבר לעניין הכלכלי. סבו וסבתו, הוריו, נאחזו בכוח באדמות האלה כמו באחרות. דודו חגי ענבי אף שילם בחייו. חודש לאחר "אסון העגלה" עלה על מוקש ב"דושן", החווה שהייתה בין בית יוסף לחמדיה.
ממה שאתה רואה בשטח, השלום עם ירדן עובד?
"הוא יציב. המציאות בשטח מביסה את הפוליטיקה. ממשלה שתרצה לחמם את השלום אולי תצליח למצוא הסדרים חדשים על השטחים באי השלום".