לפני כשנה וחצי, כשהפציע בשמי הפוליטיקה הישראלית, זכה בני גנץ לקבלת פנים צוננת. רוב הפרשנים היו ספקנים וצינים. עמיתי אמנון אברמוביץ' כינה אותו "דג של מים מתוקים". אני טענתי שגנץ הוא דג זהב בביצה מלאה בדגי פיראניה. הוא תמים מדי, טוב מדי, רך מדי. אנחנו נבחנו, אבל השיירה של גנץ עברה.
תוכנית העבודה שלו הגשימה את עצמה במלואה. הוא הקים את חוסן לישראל, צירף את בוגי יעלון ותל"ם ואחר כך, בשישבונו של גבי אשכנזי, גם את יש עתיד. שלושה רמטכ"לים ולפיד אחד הפכו לכחול לבן, מפלגה טרייה שעוד בטרם השתחררה מהניילונים הצליחה לבלום את בנימין נתניהו שלוש פעמים רצופות, אירוע שלא נראה במקומותינו מעולם. בני גנץ הגיע למרחק נגיעה מלשכת ראש הממשלה. הוא הוכיח שלמרות התדמית הנעבעכית משהו, המזג הרגוע, היעדר הקילר אינסטינקט והכריזמה הלא מאוד מרשימה, הוא מצליח לספק סחורה.
בשבוע שעבר הוא שינה פאזה והחליט לזנוח את אסטרטגיית ה"רק לא ביבי". הדרך החדשה הייתה אמורה להוביל אותו, בעוד שנה וחצי, לתפקיד ראש ממשלת ישראל. ובכן, כרגע דומה שהדרך הזו נטולת מוצא. לא המעון בבלפור ממתין לגנץ בסופה, אלא דיור מוגן לגימלאי צה"ל.
לא היה קל להיות בני גנץ בחג הזה. התקווה הלבנה הגדולה של מחנה המונה יותר ממחצית הציבור הישראלי הפכה לייאוש חבוט. נתניהו טבל אותו בבלילת ביצה ופירורי לחם, טיגן אותו, נגס בו, לעס אותו וירק אותו על המדרכה תוך כדי טיול אחר צהריים קליל. מי שקיבל את המנדט מהנשיא להרכבת ממשלה בתמיכתם של 61 ח"כים נאלץ לפרק לעצמו את הבית כדי להבין, רגע אחד אחרי, שאין לו לאן ללכת. המפתחות לדירה החלופית שקיבל לא מתאימים למנעול. הדג שהחליט לנסות "להשפיע מבפנים" עושה עכשיו את דרכו למעי הכריש, שם יעוכל במהירות וייגנז לעד.
גנץ עומד עכשיו מול השרידים העשנים של כחול לבן ומגרד בפדחתו. ממול, הוא צופה בנתניהו מגחך ורוכב על סקרים שמנבאים לו 42 מנדטים. אפשר היה למנוע את הפיאסקו הזה. אפשר היה פשוט להקשיב לאביגדור ליברמן וליאיר לפיד, או סתם לבדוק את ההיסטוריה, הסטטיסטיקה והגופות המפוזרות ביניהן: יצחק (בוז'י) הרצוג, אבי גבאי, ציפי לבני, אביגדור ליברמן, משה (בוגי) יעלון, דן מרידור ובני בגין, ועוד היד נטויה. קהל רב שנשבה בקסמי המוזיקה הבוקעת מתיבת הנגינה בבלפור עד שגילה, כל אחד מהם בתורו, שלא מדובר בדרך אל האושר אלא בהליכה מהופנטת אחרי החלילן מהמלין. זה התברר להם רק כשהיו כבר מעל התהום.
הרי הרצוג עבר את אותו טיפול בדיוק: ניהל עם נתניהו מו"מ אינסופי, בשני אינטרוולים שונים, לממשלת אחדות, לאחר שגרף 24 מנדטים של אנשי ה"רק לא ביבי". הוא חטף מהציבור שלו, נמשח בזפת ונוצות ועבר לינץ' בכיכר העיר כשהוא ממשיך להאמין שתכף ומיד הוא נכנס לממשלת נתניהו, מאלץ אותו לפנות למרכז ויחד הם הולכים לוועידה בינלאומית, שלום עולמי וחזון אחרית הימים. איך זה נגמר, כולם יודעים. ברגע האחרון העדיף נתניהו את ליברמן על פני הרצוג. ואז, הוא עשה את אותו הדבר גם לליברמן. וחוזר חלילה.
חבר בכיר בכחול לבן המשיל במהלך החג את המצב של גנץ לסרטים המצוירים ההם שראינו בילדותנו: המיקי מאוס התורן מגיע בדהרה אל שפת התהום ומדלג דילוג אדיר מעליה. בעודו באוויר מתברר שהתהום רחבה בהרבה מכפי שהיה נדמה לו ואז מגיע הקטע הקומי שבו הוא ממשיך לרוץ "על ריק" כמה שניות, בטרם יצנח אל נפילת הריסוק שבתחתיתה ממתין לו קבר האחים של כל הפתאים שנפלו לשם לפניו. אז גנץ.
הטור המלא של בן כספית מתפרסם היום ב"מעריב סופהשבוע"