המין האנושי, חברים, נמצא בסכנת הכחדה. לא תאמינו, אבל אין לזה כל קשר לקורונה: תרבות השקר שפרחה ולבלבה באביב הזה מסוכנת יותר מכל נגיף.
יומיים לפני הבחירות האחרונות לכנסת פרסמתי פוסט שתהה מה הטעם בבחירות אם ממילא מה שהיה הוא שיהיה: חברי הכנסת שייבחרו יהיו ברובם מושחתים. למה אני מדביק רפש למי שמכונים "נבחרי ציבור"? כי בעיניי שחיתות אינה לשלוח את ידך לקופה הציבורית בהיחבא. הו, לא.
השחיתות האמיתית נארזת באריזות שי יפות, עם שמות נפלאים כמו "מענק הסתגלות" (שמצפה לחבר כנסת בשובו ל"אזרחות"), "משרות אמון" (הרשאה למינוי מקורבים), "קשר עם הבוחר" (סעיף שעדיין מכיר בהוצאות כמו בולי דואר ומכשירי פקסימיליה) ועוד לא אמרנו מילה על כנסים והשתלמויות (על חשבוננו או על חשבון בעלי עניין) או על שנת עבודה שכוללת פגרות שערורייתיות תמורת שכר שלא מפסיק להשתדרג (גם כשלכל האחרים מקצצים) אף שלחברי כנסת רבים יש הכנסות מעסק, רכוש או פנסיה צבאית.
בפוסט ההוא נכתב שהחלוקה לימין ולשמאל אינה משנה בעיניי. השמאל לא הביא שלום, הימין לא החיל ריבונות. החלוקה היחידה שצריכה להטריד אותנו באמת היא בין אלה שחיים על חשבון הקופה הציבורית לבין מי שקורעים את ישבנם בכדי למלא אותה.
מי שחי על חשבון הציבור זכה. חל"ת עבורו היא מילה שאומרים בטלוויזיה, וגם אם נכפתה עליו, חלילה, הרי שהוא יקבל הכל עד לשקל האחרון. ואם לא - חכו למה שיעולל הוועד! אבל מה נלין על עובדי הציבור, שלפחות חלקם הם משרתינו הנאמנים, כאשר "נבחרי הציבור" אפילו לא מעמידים פנים שהם מתכוונים למשהו זולת עשייה למען שמם, ממונם, תהילתם ועוד שאר תחומים שאין להם דבר עם שליחות ציבורית.
אין לי דבר נגד הרשימה המשותפת, אבל היו אלה אנשי כחול לבן שעברו מאולפן לאולפן והבטיחו שיימנעו מחבירה אליה. מהצד השני השקיף עליהם בהנאה מר "מה, מה פתאום?!" וראה איך אורלי לוי־אבקסיס מיישרת את שורותיה לימין. חבריה, עמיר פרץ ואיציק שמולי, גינו אותה בחומרה ופתחו מיד במשא ומתן קואליציוני עם ההוא שבממשלתו לא יישבו לעולם, אלא תמורת שני תיקים. מוזר שדווקא את התהליך הזה לא זיהה חבר מפלגתם המורחבת, יאיר גולן, האיש שרק פסע היה בינו לבין פיקוד על צה"ל כולו.
אפרופו מפקדים, היו אלה בני גנץ וגבי אשכנזי שהובילו את מהלך האחדות. כאשר באו אליהם בטענות, הם השיבו שהם מודעים לספין בעמדתם, אך הימים ימי חירום הם, ויש לאחד כוחות כדי להוציא את מדינת ישראל מהברוך הכלכלי. מילים כדורבנות, שתורגמו מיד למגעים להקמת ממשלה בת 30 ומשהו שרים. דוגמה ומופת של התגייסות למען הציבור שמביט בהם בעיניים משתאות, בשבתו מובטל בביתו.
מי יממן את ממשלת הענק הזאת שמשמעותה מאות מיליונים של תקציבים עודפים עבור שרים, סגני שרים ולשכות? אני מתפלא על עצם השאלה, ועוד יותר תמה על כך שהם לא טורחים לפרסם את מספרי החשבון שלהם, כדי שנעביר אליהם את הכסף ישירות. למה לערב את האוצר? יבחר כל עצמאי בישראל חבר כנסת או שר בהתאם ליכולתו ויתחייב להזין ולפרנס אותו. הנה לכם קשר עם הבוחר!
אני מביט בכל החוצפנים האלה מימין ומשמאל ותוהה, כבר לא על עזות המצח שלהם, אלא רק אם יש מספיק שעות ביממה שבהן אוכל לעבוד כדי לשאת על כתפי את אותה ממשלת אחריות לאומית.
אז מה היה לנו, חברים? הבה נערוך את החשבון: מצביעי הימין קיבלו ממשלה עם כמה אנשי שמאל מובהקים שישמרו על עליונות מערכת המשפט, העבודה המאורגנת וימנעו סיפוח שטחים. אנשי השמאל קיבלו עוד ממשלה של נתניהו, הפעם יציבה וחזקה מקודמותיה, שבמסגרתה יקדם רמטכ"ל בדימוס (שנשבע לרקוד על קברו הפוליטי של "המושחת מבלפור") חקיקה שתאפשר לראש הממשלה להימנע מהתפטרות גם אם מחר יהיה "רק" שר. מילה של קצין גבוה בצה"ל!
ואם הנורמה בקרב "נבחרי הציבור" היא שקר, מדוע שלא נשקר גם אנו - בעסקים, בחברות ובאהבה? והרי, כמו שלמדנו מהעלילה האופראית של מוצרט, "כך עושות כולן". מה, לא?
כדי שלא תצאו מהטור הזה עם טעם מר בפה, הרי שאני רוצה בכל זאת להתנצל בפני אדם אחד ולא מפני שהוא צדיק. אם הכתוב בכתבי האישום שהוגשו נגדו נכון, הרי שהוא פנה לכאורה למיקור חוץ כדי לממן את הנהנתנות שלו - וחגג על חשבון חבריו העשירים במקום על חשבוני.
אם כן חברים, פרס התנועה האלטרנטיבית למען איכות השלטון לאביב 2020 מוענק בזאת לראש הממשלה בנימין נתניהו, על שניהל (לכאורה) את חייו הטובים על חשבון ארנון מילצ'ן ולא על חשבוני!