הוויכוח בין הליכוד לכחול לבן מזכיר במשהו את השאלה הקדומה “מה קדם למה - הביצה או התרנגולת?”. לפתע נזכרו הצדדים, דקה לפני חתימה על הסכם היסטורי, שהפלטפורמה המשפטית המורכבת וחסרת התקדים, שבנה המשפטן אבי ליכט כדי להבטיח את קיומה של הרוטציה, לא מחזיקה מים. לפתע מתברר ש”מתווה הנשיא” המדובר, ששני הצדדים מאשימים אחד את השני באי־הסכמה לחתום עליו, היה בעצם פייק. עורבא פרח.
האם יש כאן ניסיון אופייני של נתניהו לייצר לעצמו דרך מילוט מהקוראלס שאמורים להוביל אותו לעזיבת המעון ברחוב בלפור בעוד שנה וחצי? או, כפי שטוענים בלהט אנשיו, מדובר במאמץ אמיתי לנסח הסכם שיעמוד במבחן בג”ץ ולא יתפוצץ לצדדים בין הידיים בשלב כזה או אחר של דרך החתחתים שצפויה להם בהמשך.
תזכורת: בסיבוב הקודם, כשכחול לבן גברה על הליכוד במנדט אחד, הציע הנשיא ראובן (רובי) ריבלין את המתווה שלפיו נתניהו יכהן כראש ממשלה עד הגשת כתב האישום נגדו ואחר כך יחליפו גנץ. בסיום המחצית של גנץ, יחזור נתניהו (או מישהו אחר מטעם הליכוד) להשלים את שארית הקדנציה. מה שנותר זה המוניטין של נתניהו, שעוד לא נתפס מעולם בקיום הבטחה, מילוי הסכם או עמידה בסיכום כלשהו.
לשם כך הובא אבי ליכט, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, על ידי הלל קוברינסקי, מקורבו של יאיר לפיד, ויורם טורבוביץ’, מצוות המו”מ של כחול לבן. ליכט, שאמור להכיר את בג”ץ ואילוציו, בנה את הקונסטרוקציה המסובכת ביותר שנבנתה במזרח התיכון אי פעם, מאז הפירמידות. היא יצרה מצב שבו “חוק הרוטציה” ישביע שני ראשי ממשלה בו זמנית: זה שיכהן עכשיו, וזה שיחליף אותו בתאריך נקוב כלשהו. מאז זרמו מים רבים לכנרת. הצדדים מאשימים זה את זה באי־הסכמה למתווה הנשיא ההוא, אף שליכט הבטיח את קיומה של הרוטציה.
אז הנה, הם קיבלו הזדמנות שנייה. המתווה של ליכט חי וקיים עדיין. בעצם, מתברר שלא. כי בימים האחרונים עלו סימני השאלה. הובאו יועצים חיצוניים (פרופסורים מכובדים למשפט חוקתי), שטענו שהמבנה שנבנה בעמל רב על ידי המשנה ליועמ”ש לשעבר לא יחזיק מול בג”ץ. לא חוקתי. בלתי אפשרי. איך אפשר להשביע שני ראשי ממשלה? איך אפשר לקבוע ש”אם בג”ץ יפסול את זה, נלך לבחירות?”.
בקיצור, מתחילים מהתחלה. עכשיו זו שאלה של אמון: גנץ (ואשכנזי) לא יודעים למי להאמין ומה לעשות. האם מדובר בבעיה אמיתית שזיהו אנשי נתניהו, ומטרתם היא להציל את העסקה בטרם תתפרק בתנועה? או שמא מדובר, בפעם המי־יודע־כמה, בתעלול נתניהואי אופייני, שמטרתו לטרוף את הקלפים ברגע האחרון? הסימנים מצביעים לשני הכיוונים. מחד, נתניהו הסכים להארכת המנדט של גנץ, מה שמוכיח, אולי, את טוהר כוונותיו. מצד שני, שופריו (ובעיקר העילג ביניהם, מגלי צה”ל) כבר החלו להכפיש את אבי ליכט. “הבית משגע אותו”, אמר לי אחד העושים במלאכת המו”מ, “האישה והבן לא מוכנים בשום אופן להכנס לקוראלס שבסופו צריך לפנות את המעון בבלפור. אין לו אישור לחתום על זה”.
בני גנץ וגבי אשכנזי, שני רמטכ”לים רבי עלילות, קרבות וניסיונות, נסעו אתמול בערב לירושלים בלב כבד. אני מניח שגנץ שואל את עצמו בשביל מה הוא היה צריך את כל זה. למה לא שמע לאביגדור ליברמן, יהודי שמכיר את נתניהו עוד לפני שרה, והלך בדרך הישנה והטובה, היחידה שנתניהו מכיר: דרך הכוח. קודם תניח את החוקים, אחר כך נראה. יכול להיות שבדרך הזו, המכשולים שזוהו במתווה אבי ליכט לא היו מזוהים? גנץ כבר לא יידע את התשובה לשאלה הזו.