במידה וטרם צפיתם בסרט שכל העולם המסוגר מדבר עליו בשבוע האחרון, אז קבלו אזהרה: לינגו! לינגו! והתרחקו. עכשיו צפו ורק אז חיזרו לכאן כדי לקרוא את ההמשך. אם כי לא קשה לנחש ששם הסרט "נס בתא מספר 7" לא טורח להסתיר את הסופיילר. בזמן שהלהיט הטורקי שובר את מספר הצפיות בנטפליקס, לא הרבה יודעים שהוא בעצם תסריט דרום קוריאני במקור, שעבר אדפטציה טורקית כהלכתה הכוללת: הצפה מוגברת של דמעות בכל חמש דקות לערך, מעבר בין צחוק לבכי קיצוני כמיטב האקסצנטריות הטורקית, משחק מכל הלב בלשון סגי נהור וסוף, טוב, תכף נגיע לסוף.
הסרט מציג סיפור על קשר מיוחד בין אב רפה שכל בשם "ממו" לבתו "אובה" כאשר בהמשכו הוא נאשם ברצח חברתה ללימודים, לרוע מזלו היא גם בתו של מפקד בכיר בצבא הטורקי. מעשה שכמובן אינו ביצע. בהוראת אותו מפקד, ממו נשלח למאסר שבסופו הוא אמור להיות מוצא להורג. חבריו לתא שבהתחלה מקבלים אותו בזרועות שלופות, מבינים אט אט שמדובר בדמות תמימה ומוגבלת שאינה יכולה לבצע רצח שכזה ומנסים דרך סוהרים מושחתים להחדיר את בתו של ממו פנימה אל התא לאיחוד מרגש. כמובן, בטרגדיה הטורקית הזו, אין רק טובים, ואותו מפקד שבתו נהרגה משמש גם כאנטיגוניסט בסיפור, מאחר והוא מסכל באכזריות ניסיון של עד מרכזי להפריך את הטענה שממו אינו הרג את בתו. וכי זו הייתה תאונה מצערת.
אני מניח, שמבקרי הסרטים, לא ימצאו בסרט תחכום מפתיע או שפה קולנועית עשירה שלא הכירו בעבר. לצד הסצנות הקשות והמרגשות נמצא דיאלוגים צפויים וחזרות מיותרות בזמן. גם ההשהיות הארוכות ברגעים מסויימים כיאה לקולנוע הטורקי, מתישות למי שרגיל לקצב הסדרות והסרטים האירופאיים והאמרקאים. אפילו השירים הטורקים הבולטים בדרך כלל כמעט ונעלמו והסתפקו במלודיות אינסטרומנטאליות עממיות ומינוריות, למעט השיר “Yolcu” (נוסע) שמשמש כפסקול הסרט וכן, דווקא ככלי האמנותי שמבצע את המהפך העלילתי הגדול, לאחר שהאסיר שמנגן את אותו שיר המהלל את המולדת בעזרת הסאז (גיטרה טורקית שקרובה בצורתה לבגלמה המוכרת יותר) ומוציא מתוכה סכין שהחביא כדי להרוג את מנהיג האסירים. ממו נחלץ לעזרתו ומכאן מתחיל המהפך ביחס אליו שהפך מעויין ומוקצה לאהוב האסירים.
מהסיפור הדרום קוראיני התמים לכאורה, התלבשו מוטיבים פוליטים טורקיים שאינם נגלים לצופה שאינו מכיר את הלך הרוח הפנים טורקי. מאחר והסיפור מתרחש בימי טרום הבחירות לראשות הממשלה בשנת 1983, ממש לאחר המהפכה הצבאית השלישית במדינה. שלאחריה עלתה "מפלגת המולדת" להנהיג את העם. אותה מפלגה הביאה עמה אג'נדה ימינית דתית שביקרה את שלטון הגנרלים החילוני שהושרש במדינה עוד מימיו של מוסטפא כמאל אטאטורק וחתרה להרחבת הסמכויות הנשיאותיות. שלטון גנרלים ישן שנתפס על ידי אותם פוליטיקאים כמושחת והרסני הוחלף בשלטון גנרלים אחר. אותו אטאטורק מתנוסס על תמונה ענקית מעל הגנרל המושחת שלמרבה הצער הופך מקורבן הגורל למקרבן חסר רחמים. האם זו קריצת חיבה של הבמאי מהמט עדה אוסטקין לנשיא המכהן כיום? תחליטו אתם.
לקראת סוף הסרט, ואחרי שרוב הדמויות בעלילה עברו את המהפך הצפוי, והרבה בזכות צו מצפוני דתי שמונהג על ידי אסיר שמכהן כסוג של אימאם בתוך כותלי הכלא. ההכרה בשחיתות עברה בין כל הגורמים בסיפור. החל ממפקד הכלא הרחום ועד אחרון האסירים. כולם עשו יד אחת כדי לסייע בסוף "המפתיע" שנוצק לכדי אותו נס. אם נחזור עוד לתחילת הסרט, שמתחיל דווקא בהווה כלשהו והרבה אחרי הסיפור המרגש של ממו, נגלה שבתו, בגרסתה הבוגרת, עומדת בחדר ומחזיקה קופסה מוכספת, על רקע קריינית חדשות שמדווחת בסוג של גאווה על כך שטורקיה אינה נוהגת עוד בעונשי מוות וכי ההוצאה להורג האחרונה התבצעה ב-1983. עובדה שאמורה להחזיק עד לסופו של הסרט ובו ממו מוברח מן הכלא כדי להתאחד עם בתו, דווקא ע"י מפקד בית הסוהר ועוזרי הצבא האחרים שבוגדים בגנרל הגדול. מן מהפכה קטנטונת משלהם.