התקהלויות, התחמקויות ומרדף אחרי תבנית ביצים: עוד שבוע של קורונה

ליוויתי במבטי את הניידת שנסעה ברמת אביב. המבטים שלי ושל השוטרת הצטלבו, על אף שאני ישבתי במקום מוצלל והיא נהגה. האור הירוק ברמזור נדלק, ושאלתי את עצמי אם היא תבצע פניית פרסה שמאלה, על אף שיש תמרור שאוסר זאת. אבל היא המשיכה ישר וביצעה פנייה אסורה אחרי הרמזור. צעקתי לדני, הבעלים של הקונדיטוריה: "הכחולים באים, יא בנאדם". אבל הוא לא התרגש, התרכז בתנורים שלו והשיב: "הכל בשליטה, תהיה רפוי". 

ג'יפ המשטרה עצר, ירדה שוטרת, וראתה אותי עם האספרסו הכפול וכוס מיץ תפוזים. "איפה דני?", היא שאלה. עניתי לה שהוא מאחור, עסוק בעניינים שלו, אבל הוא הופיע מיד. "איילה, מה העניינים? אין לך סחורה פה, העסק מת". 

היא לא התרגשה. "ומה הוא עושה פה?", אמרה והצביעה עליי, "וראיתי גם חבר'ה שעומדים ברחוב ומדברים בטלפון. אלה גם קליינטים שלך, נכון?". 

דני חייך אליה והשיב: "תקשיבי רגע, את מכירה אותי, 24 שנים אני כאן מוכר עוגות, אבל העיסוק העיקרי שלי זה להיות מגנט לכל הפסיכים באזור. אם הם פה לידי, אין לך מה לדאוג. אני יודע לדבר עם כל אחד בשפה שלו. אני יודע באיזה תרופות הם משתמשים, מתי הזמנים שהם צריכים לבלוע כדורים, אפילו הנשים שלהם מתקשרות אליי, לבדוק שהם בסדר והם רגועים. אני בכלל צריך לקבל תואר יקיר העיר מרון חולדאי. אני שומר את הרחובות נקיים מהטיפוסים האלה".

בעוד הוא מדבר, ואני מחייך, שרון נכנס לקפה, שפשף את פניו מלמעלה למטה, התעלם מהשוטרת, ושאל את דני את השאלה שהוא שואל אותו שמונה שנים, 12 פעם ביום לפחות: "דני, האאאא, מה יש לך לשתות בשבילי?".

דני ביקש ממנו להמתין עד לסיום השיחה עם השוטרת, אבל לשרון לא הייתה סבלנות. "גברת", הוא פנה אליה, "טלפנתי לבנק לראות מה קרה עם ה־500 שקל שביבי הבטיח לי. אני נכה, אני, למה הוא ככה הראש של הממשלה? הוא הבטיח שייתן כסף, לא נתן. את יכולה לברר לי מתי הוא ייתן?".

איילה השוטרת חייכה, דני התפוצץ מצחוק. "אמרתי לך שאני מגנט לפסיכים. אמרתי או לא אמרתי?". היא ביקשה ממנו שרק יקפיד שלא תהיה התקהלות, ושהפסיכים ישמרו על מרחק ביניהם, נופפה לשלום ועזבה את המקום. דקה אחרי כן כל השבורים שהתחפשו לעסוקים בטלפון חזרו לסככה המוצלת, דני הלך להכין לשרון קוקטייל של סודה ותפוזים, והסדר שב על כנו.

פתאום, בלי התרעה מוקדמת, כיפוש שלחה לי הודעה בוואטסאפ. "מאמי, קיבלתי מתנה מביבי 500 שקל". "מברוכ, כפרע", עניתי לה, "קניתי עכשיו פאקט סיגריות, עלה 270, אז לא נשאר לך הרבה". היא נזפה בי בתשובה: "זה כסף של גיא". צחקתי לעצמי והשבתי לה: "צודקת. אני חייב לו". 

רוברט הגיע, ודיווח ביובש שמדינת מישיגן בכלל ודטרויט בפרט, שהיא מקום עבודתו, מתחילה לטפח מאפיינים של מוקד קורונה בארה"ב, וזה לא בדיוק משמח אותו. ואז התחיל ויכוח כללי עם שלומי, שתומך במודל השוודי. "נכון שמדד התחלואה והתמותה שם גבוה באופן יחסי למיליון נפש, אבל שוודיה תצא מהמשבר הכלכלי הרבה יותר מוקדם מאיתנו", הוא סיים את התזה שלו. 

אין לי מושג בכלכלה, ושוודיה נראית לי כרגע בחלל. אני חושב על המודל אצלנו, שכולל יותר ממיליון מובטלים. כולם מדברים על אסטרטגיית יציאה, אבל עוד לא רואים כזו. ואם המצב יישאר כך בתקופה הקרובה ללא יציאה, הציבור יישאר עם טחורים ולא עם כסף. 

מסביב המשיכו להתווכח ולצחוק, ואני גלשתי בטלפון, כדי לדעת מה קורה במו"מ להרכבת ממשלה. ביבי עושה שפטים בגנץ ולהקתו, אבל אולי בסוף תהיה אחדות. ואז יתחיל השוד הגדול של הציבור. החיבור בין אדוני הממון לדיירי אגם הדרעק עלול לקבוע רף חדש ומדהים במדד השחיתות בשנים הקרובות. מקום העבודה הטוב ביותר בישראל כיום הוא אגם הדרעק. גם אם יקצצו את שכרם של הדיירים ב־50%, זו עדיין השקעה מדהימה לטווח ארוך.

אני מוקף באנשי עסקים ומנהלים של חברות ענק. הם יודעים שאני כסיל, אז הם מסבירים לי לאט, כדי שאבין, ומוכנים לחזור על ההסבר שוב ושוב. 

"המצב על הגבות", מסביר לי אחד מהם. "יידרשו כאן מיזוגים בין חברות גדולות שיבלעו את הקטנות כדי להציל אותן, כמו אל־על, ארקיע וישראייר, סתם לדוגמה. המדינה חייבת להזרים לחברה בסדר גודל של כמה מיליארדים, רק שיהיה כסף לשכר ולהדליק את האור בעבודה. מיזוג זה הליך בירוקרטי ארוך ומייגע. כדי לקצר את ההליך ועדות בכנסת חייבות לעבוד מהר, כי מדובר כאן בדיני נפשות, אלפי עובדים שעלולים לאבד מקומות עבודה. הבנת?". 

אני מהנהן בראש שכן, שהבנתי, משתדל להתגבר על הפרעות הקשב, והוא ממשיך. "וזו שעתם הגדולה של דיירי אגם הדרעק, כפי שאתה קורא להם, לא משנה מי ולא משנה מתי. הם לא ייקחו חאווה, הם לא דבילים ולא פושעים. אבל הם יבקשו מהמנכ"ל הזה והדרעק־טור ההוא לעזור לחבר ולארגן לו ג'וב בצומת ניהולי. והכי חשוב, שלא ישכחו מי עזר להם באיזו תקופה קשה, ושחשוב לזכור את זה. במקרה הכי גרוע, שהם לא חוזרים לכהן, יהיה להם ג'וב מפנק. אתה הבנת את זה, קוף? וזו לא חברה אחת, אלה אלפי חברות. תבין, אלפים. בעוד ארבע־חמש שנים, שרק נהיה בריאים, תבדוק אותי אם טעיתי". 

באמת שהבנתי הכל, ואפילו שאלתי אותו אם המפכ"ל החדש של משטרת ישראל חייב להגדיל את כמות החוקרים הבכירים ביחב"ל מ־80 ל־280 בתוך שנה־שנתיים. "קוף, אתה ילדותי. חבל לי על הזמן שאני מבזבז עליך, באמת", הוא השיב, "מה זה 280? כמה שוטרים יש היום במשטרה? 30־29 אלף בסך הכל? בקיצור, נדרשים כ־3,000 חוקרים עם תואר כפול במשפטים וכלכלה, או רואי חשבון עם תואר שני ועם חמש שנות ניסיון לפחות ברשות המסים. על מה אתה מדבר? מה זה 280 חוקרים, אם לתיק משמעותי גדול צריכים 50 חוקרים לפחות?".
כשמסבירים לי לאט אני תופס מהר. 

כיפוש טלפנה ואמרה שנגמרו הביצים, ושהיא צריכה להכין קניידלך ומציות בשבילי. הבטחתי לה שאדאג לזה, אבל עכשיו רק 11:00 ויש זמן, שלא תדאג - זה עליי. אבל נלחצתי קצת, בניגוד למנהגי. בכל זאת יצאתי ב־8:30 מהבית, ויכול להיות שכבר נגמרה הסחורה. ובכלל אני חדש בתחום השופינג, לא בדיוק מכיר ויודע איפה הזולות שאפשר להשיג. אז הודעתי לג'מעה שנפלה עליי משימה, כמעט בלתי אפשרית, ולכן, בצער רב וביגון קודר, אני חייב לצאת לרחובות. 

אריק שמע את השיחה עם כיפוש ואמר לי: "תהיה רפוי, הכל בשליטה. אני מארגן לך ביצים לחג. זה עליי, אם לא, אני מביא לך מהבית. דייי, מה נסגר איתך? תחזור להיות גברי, ואל תדאג". 

פולו הודיע שבאמת הוא לא יודע מה קרה לי. "רק עכשיו דיברת אל האישה כמו שצריך. מה אתה נלחץ? יהיה בסדר. איך אמר אבא שלי, סבא צ'לו: תלך עם הנוכל עד הדלת. בסוף הוא יצטרך לפתוח כדי להיכנס, נכון? אז תהיה רגוע, אין מה למהר". 
רוברט, שהיה עסוק בהתכתבות עם המושלת של מישיגן בטוויטר, הביע את דעתו במקביל להקלדה. "קוף, אני הייתי יוצא עכשיו לחפש ביצים. אבל זה אני". 

כולם היסו אותו בצרחות, ואז אריק שאל אם אנחנו רעבים. כולם הודיעו שממש לא, שהם איבדו את חוש הטעם והריח, ולדעתם הם כבר נשאי קורונה. אבל אריק טלפן למסעדה והזמין משלוח. המצב גורם לו לעצבים גבוהים, הוא חייב להעסיק את עצמו עם אוכל, ולהאכיל אחרים. זה הכיף שלו. הוא פתח את היום בשלוש עוגות גדולות, שרק נתן בהן ביס, ולקח את הסיגריה שלי כדי לתקוע אותה בלב העוגה, רק כדי לזרוק אותה לפח. זה המשיך בקופסאות של עוגיות לפסח.

טוב, אז מחכים לאוכל שיגיע ומנצלים את הזמן לחידון טריוויה, בשאלות קשות כגון: לאן נעלמו מירי רגב, דודי אמסלם, ניר ברקת ושאר חברי המפלגה השלטת? מדוע נדם קולם? 

שאלה נוספת שלא הייתה תשובה החלטית עליה הייתה כמה ימי עוצר עוד נעבור בקיץ הזה? התשובה שעליה הצביעו רוב הנוכחים הייתה: הקפאת ההליכים המשפטיים נגד מלכנו, והפסקת החקירות בסוגיה הפעוטה של הקיינע־מאנקי־ביזנס עם הבן דוד נתן. אבל כאמור, אין תשובה החלטית. הנאומים של ביבי וגנץ לפני החג היו האחרונים שהקשבתי להם, בתקווה שאגיע לגבורות. אז, כאשר אהיה סנילי־על־מלא, לא תהיה לי שום בעיה לשמוע את הקשקושים הנבובים של דיירי אגם הדרעק. 

המשלוח'ה הגיע. ארבעה תיקים גדולים מלאי תקרובת לשמונה סועדים חסרי חוש טעם וריח, לדבריהם. אריק חיטא את השולחן ואת הקופסאות שהגיעו אחת־אחת. כל הסועדים התבקשו לעטות כפפות, ולהשתמש רק בסכו"ם חד־פעמי. התחילה הבליסה ופתאום משומקום, הגיעה ניידת. 

טוב, נו, אנחנו ג'מעה של קשישים, כבר לא ערניים כמו פעם, בצעירותנו. אבל האינסטינקט נשאר. אנשים שהם בעלי חברות שמעסיקות מאות עובדים, מוכרים בקהילה, ניתרו מהחלונות וטסו מהמקום, כאילו ברחו מפרטייה שיש בה חומרים אסורים על השולחן. רוברט למשל הפגין כוח מתפרץ שהזכיר את האצן הרוסי ולרי בורוזוב, שהיה בשיאו בשנות ה־70 ותחילת ה־80. פוף, הוא נעלם לי מהעיניים. אבל מישהו חייב לאכול ת'תיק, אין אצלנו עדי מדינה ושטינקרים כמו בפוליטיקה, אז נשארתי לשבת בשולחן, ודני היה טרוד בענייניו בפנים. אפילו השוטר צחק מהמנוסה. "אז מה, קוף, תמיד השמנים אוכלים אותה ונשארים בזירה, הא?". 

חייכתי אליו והזמנתי אותו לאכול. "הכל כשר, אדוני. אומנם חולירות החברים שלי, אבל מקפידים לשמור כשל"פ, בגלל שהתחתנו עם מזרחיות. כשר באחריות, נשבע לך, אתה רואה שאין פיתות". 

הוא הודה לי בנימוס על ההזמנה, ושאל למה אני מארגן התקהלות, כאשר אני יודע שאסור. "אתה צודק", הגבתי, "לפי התקנות אסור. אבל היו כאן פחות מעשרה אנשים". סיימתי, והמשכתי לטחון אורז עם שעועית, וסלט כרוב לבן וחמצמץ. "מה אתה רוצה שאעשה איתך? תגיד לי", הגיב השוטר. "אני הרי חייב לקנוס אותך ואת הבעלים של המקום". 

מיד אמרתי לו שהבעלים לא ידע (כי נזכרתי ב"רחמים לא ידע, הוא לא ידע"), כי הוא עסוק בהכנת משלוחים במאפייה מאחור. "עזוב אותו, זה רק אנחנו, אל תיפול עליו". 

השוטר ביקש שאקרא לדני. עם בואו הוא רק שאל אותו אם הוא מתכוון לפתוח במוצאי החג, דני השיב בשלילה, והשוטר אמר "חג שמח, חבר'ה", ונטש. 

שוב ניצלנו, והג'מעה חזרה לאטה מתוך החצרות מסביב כדי לסכם שהפעם זה היה קרוב לקנס גדול. הבטחנו לדני שאם היה קנס אנחנו היינו משלמים אותו, כי בהבטחות על פארש - כולנו תותחים.

התחלנו להתפזר כשנזכרתי שעדיין לא קניתי ביצים, ועכשיו כבר צהריים, עוד מעט מתחיל העוצר. אריק נזכר שגם לו יש רשימת קניות, ואמר לי לנסוע אחריו. שאלתי לאן, והוא ענה שאין לו כתובת מדויקת, אבל נגיע, ובאמת הגענו. שאלנו אם יש ביצים, והבנאדם ענה: "עכשיו באים? נגמר הכל". 

התחלתי להזיע ולבנות בראש סדרת תירוצים לכיפוש, עם תיאורים והכל. אבל אריק לא פראייר, משברים הוא מנהל מדי יום. לא כמו קורונה, אבל הוא טוב בזה. "שמע, אחי", הוא אמר לבנאדם, "אנחנו בצרות. הוא גרר אותי, אני גררתי אותו, נהיה סלט של החיים, ולא הספקנו לעשות קניות. עכשיו איך נחזור הביתה בלי סחורה? האישה תכעס, כל החג יהיה צרה אחת גדולה. אתה מכיר אותי הרבה שנים, אני יודע להיות טוב למי שטוב אליי. לך למחסן, חפש אולי נשאר לך איזה מגש של 30 ביצים לשנינו, אני נותן 7 שקלים לביצה, וגם טיפ יפה על המאמץ, כי אני מעריך. וגם נקנה עוד הרבה דברים אחרים". 

הבנאדם של הביצים הלך למחסן לחפש. אני ניגבתי במגבון לח את הזיעה מהקרחת, ואמרתי לאריק: "באמא, איני יודע כמה עולה ביצה. אבל נדמה לי ש־7 שקלים זה קצת הרבה, לא?". 

אריק הסיר את משקפיו, ניגב אותם, השפריץ אלכוג'ל יוקרתי על כפות ידיו, עטה כפפות והתחיל לאסוף לשקית כל מיני קופסאות יוקרתיות עם כיתוב זר. "קוף, תקשיב לי, בעבודה אני מקבל 50 החלטות בשעה, 48 מהן מטומטמות לגמרי. זה לא זמן עכשיו לחשוב על כסף, כי כסף זה פארש, לעומת המציאות שלפיה אני חוזר הביתה בלי ביצים. עד כאן רות?".

הבנאדם חזר, הודיע שיש לו רק כמה ביצי חופש, כי נגמרו האלה של הכלובים. המבט שלי הפך מצועף, כאילו לקיתי בקטרקט. מצדי שיביא ביצים עם אפרוח בפנים, רק שיביא סחורה. מקסימום נפתח מדגרה בבית. גיאצ'ו יהיה מאושר, ולי יהיה תירוץ של "כיפוש, זה מה שהיה בחנות. מה את נופלת עליי? מה אני לולן? אני הייתי רפתן, בחלב ובפרות אני מתמצא". אבל אריק קטע לי את החלום, ואמר לבנאדם: "תביא את מה שיש. גם 40 אני לוקח. כל מה שיש לך, תביא". 

הבנאדם ענה: "אין בעיה, אריק, אבל זה מחיר אחר, אתה מבין אותי, נכון?". והוא השיב לו שכסף זו לא הבעיה כאן. ואז לפתע פתאום הגיע הבנאדם עם ביצים עטופות במוך, כמו אתרוגים בסוכות. הוא ניילן אותן אחת־אחת, והניח כל פעם שש במגש צהוב, וניילן גם אותו. 12 ביצים לכל אחד מאיתנו. חזרתי לנשום סדיר, הדופק נרגע, חזרתי לעצמי. שילמנו לבנאדם ברוחב לב, אסור להגיד כמה, כי אם כיפוש ואשתו של אריק יידעו יהיה ממש לא טוב. בהערכה זעירה, אפילו נורא ואיום.

שבתי הביתה, מסרתי לכיפוש את האוצר של החופש, ואמרתי לה: "שעות אני עוסק רק בביצים, נשבע לך שעות. היינו צריכים לנסוע לחווה כדי להשיג, כי לא רציתי לבאס אותך. אני מקווה שאת מעריכה את המאמץ שלי". 

היא חייכה, חיבקה אותי, וענתה: "מאמי, נכון שלא כתבתי כילדה ב'הארץ שלנו', אבל מטומטמת אני לא. היית בקפה בטאגור עד לפני חצי שעה. אל תשאל אותי איך אני יודעת. אז אם מצאת חווה חקלאית בנווה אביבים, אני מאושרת בשבילך".  לא עניתי, התרכזתי במילוי האמבטיה בקוקטייל קצף. כנראה שגם היא למדה שהזנב של הכלב לעולם אינו מתיישר.

נ.ב.
אהרל'ה סגר את המסעדה ב־20 במרץ, כי הוא אזרח שומר חוק. הוא לא יצא מהבית מאז, למעט הליכות בשכונה שביצע אחרי חצות, כשאין נפש חיה ברחובות. אני לא ראיתי אותו. אבל אחרי שהנשיא, ראש הממשלה, ליברמן והשר גלנט עושים מה שבא להם בראש, משהו נשבר באזרחות הטובה שלו. ביום ראשון הוא פותח שוב, והג'מעה באושר גדול. אומנם לא ניתן לשבת אצלו ולריב איתו, אבל לפחות ניתן לשבת בגינה לידו ולצרוח אליו ועליו. בית חב"ד צמוד אליו, אז הרב'ה ישמור עליו וגם עלינו. אני צופה צחוקים חבל"ז, כמו פעם, לפני הקורונה. הרי זה הולך להיות הנוהל, לפחות בשנה הקרובה.