החלטתו של נשיא המדינה ריבלין לא להאריך את המנדט לגנץ גרמה לי להבין בבת אחת שזה לא משנה כמה אנחנו, הציבור, נהיה ממושמעים, קשובים, סבלנים וסלחנים למצב, יש מי שמנצל אותו לטובתו - נבחרי הציבור. אלו שאמורים להיות מובילים, מנהיגים ודוגמה אישית עבורנו, הפכו בין ליל סדר אחד לאכזבה. שבועות רבים משכנעים אותנו שחייבים לשמור על ההורים המבוגרים, שזה לטובתם ולמענם שאנחנו נמנעים מלבקר אותם, ושכמה שזה קשה לנו שאנחנו בנפרד, זה לטובת כולם.
כולם, חוץ מראש הממשלה ונשיא המדינה – הם חגגו עם ילדיהם ובני זוגם בערב החג. ולא רק זה, אלא שכדי שאהוביהם יקבלו אישור לשהות במחיצתם הם עברו בו ביום בדיקת קורונה, קיבלו את התוצאה ובהתאם נכנסו לבית המארחים.
זה לא קרה בבתי האבות למשל. שם אבא ואמא של פשוטי העם נמצאים כבר למעלה מחודש לבד בחדר, יושבים ומביטים מבעד לחלון אולי משם תבוא ישועה. שבועות שהצוותים והילדים שלהם מתחננים שיבואו וייקחו מהם בדיקות קורונה כי רבים חשים תסמינים, אך זה לא קרה, כי הם לא הוזמנו להסב סביב שולחנם של נבחרינו. שליש מהנפטרים מהנגיף הם דיירי דיור מוגן. לומר ששומרים עליהם מרחוק זה לעג לרש: מפקירים אותם ואותנו עם הסחבת של הבדיקות.
באותה מידה, ההפקרות באה לידי ביטוי בנתב”ג. אמרו שכל מי שייכנס למדינה יעבור בדיקה מקיפה, רישום, ויועבר למלוניות. אז אמרו. בינתיים נכנסו מאות אנשים, רבים מהם מניו יורק מוכת הנגיף, ולא משנה כמה זמן אנחנו מוגפים בביתנו, זה כאילו הכל מתחיל שוב מהתחלה. ואולי לא, כי הרי יש למדינה ולשב”כ את “הכלי”, זה שעוקב כעת אחרי כולנו, בשביל לשמור עלינו מפני הקורונה ולבדוק שלא היינו בקרבת נשא.
מי שחושב שבזה מסתכם העניין שוגה. מדינה אשר בולשת אחר אזרחיה באופן חופשי כפי שנעשה כעת, בשם הזכות לבריאות כביכול, פוגעת ביסודות קיומה הדמוקרטיים. כל עוד הדבר נעשה, ויש לזכור שאין ממשלה עדיין, הציבור הוא הכלי ביד היוצר של מקבלי ההחלטות, הבלתי מוחלטים שלנו.
רגע אחרי שנגמר המנדט, ומתחיל מחול שדים לקראת סבב 61 חתימות, אפשר לומר בחשש שמה שהיה הוא שיהיה. שוב פעם ניסיונות עגומים לסחוט ולעגל פינות, שאולי בסופם תגיע עוד מכת בחירות. הרי כבר יש תאריך יעד. אני לא אתפלא אם הפעם המונים לא ייטלו חלק בבחירות.
אז לפני שזה קורה רבותיי, רגע לפני שמאבדים את הכל, עצרו, תחשבו בשביל מה ובשביל מי אנחנו נלחמים. כולם במדינה רוצים לחיות, לעבוד, ללמוד, לחזור לשגרה כבר. תנו לנו את זה. תאפשרו לציבור להתחיל לראות את האור בקצה המנהרה ותנו לנו תקווה ליום המחרת. כי קשה לנו, ואתם המבוגרים האחראים שצריכים לדאוג לנו ולעבוד עבורנו.