האשה שהוותה השראה לאחד האלבומים הישראלים הכי מזוהים עם זכרון השואה, "אפר ואבק" סיפרה אמש בראיון ל-103FM על תחושותיה לקראת יום השואה בצל הקורונה, ועל הרגשתה כשהיא שומעת את האלבום והשיר המרגש הנושא את אותו השם, שיצרו יעקב גלעד ויהודה פוליקר.

מה את חושבת בכל פעם שאת שומעת המקרה את השיר הזה, באוטובוס או ברחוב?
"זה מרגש אותי מאוד, שזכיתי לחיות. כשאני שומעת את זה אני רואה את עצמי בבוץ של אושביץ, שמתי את הרגל ולא יכולתי להוציא את השנייה. אני שם, וממולי הרכבות ואנשים שמביאים אותם למוות, אני רואה אתה זה במשך כמעט שנתיים. אני חושבת על עצמי, כשאני רואה את האש, מצריף מספר 27 בבירקנאו, עמד איפה שהמשריפות עמוד של אש, היה אור בלילה בכל המחנה. אני חיה, ויצאתי משם, הייתי ילדה בת 13, ילדים צריכים למות ישר, אבל אמא לימדה אותי להגיד בכל מקום שאני בת 17 וככה עשיתי. הייתי קטנה, עם הבגדים הרקובים עליי, והנעליים מלאות הבוץ, בכלל לא נראיתי ראויה שיסתכלו עליי. וככה איכשהו עברתי את זה".

"אחר כך כבר נראיתי בת 40", הוסיפה בירנבאום. "הייתה מגיפת טיפוס, בבלוק בו הייתי עם יותר מאלף אנשים - כעבור שבועיים 200-300 אנשים מתו. הם כבר החזיקו את הלחם שלהם, שלא יכלו לאכול. אני גם חליתי, אבל היה לי מזל שאת הסלקציות עשו כל שבועיים, ובדקו את הלשון, אם היא הייתה לבנה - אז זה טיפוס, וזה למוות. אם הלשון אדומה - אז זה בסדר. בבוקר הייתה סלקציה ועוד הייתי בריאה, בלילה חליתי ואחרי שבועיים כבר עברתי את זה, ועוד קיבלתי מכות מאיזה שומרת לילה אוקראינית תוך כדי שהייתי חולה עם כאב ראש וחום גבוה. אחרי שבועיים הייתה עוד פעם סלקציה - והוא אמרת לי להסתובב, לראות אם יש לי שיווי משקל, ואני לא יכולתי לזוז, לא אכלתי שבועיים, אבל ברגע שהוא אמר לי את המילה להסתובב, כאילו שמהו נכנס בי, הסתובבתי יותר מדי טוב ואז הוא הסתכל עליי בלעג, הגרמני, ואמר לי 'בת כמה את?'. אני אמרתי '17', אז הוא הסתכל עליי ואמר לי, 'את בת 40, ויש לך חוצפה להגיד שאת בת 17', ככה נראיתי".

"עכשיו אני שומעת את השיר, ויש לי בן, וכל העולם שומע את זה", הוסיפה הסופרת. "הייתי רוצה לנשק את המילים האלו כשיהודה פוליקר שר אותן".

השיר הזה נכתב בעצם על החזרה שלך לאושביץ, אחרי 40 שנה. סיפרת: 'נכנסתי לצריף, ועשיתי זאת תוך כדי רקיעה ברגליים, היה לי חשוב שכל העולם ישמע את הכניסה הזאת שלי'
"נכון, הלכתי ודפקתי עם הרגליים, שאני כאן, ועכשיו שקט ונקי, ואין פה אף אחד, ואמרתי למוות - תצא עכשיו, אני אחנוק אותך עם הידיים החופשיות שלי. אחר כך רציתי לעלות על הדרגש שלי, כי בהתחלה עוד היה לי דרגש טוב ליד הדלת, למעלה זה הכי טוב כי אף אחד לא דרך לך על הראש. אחר כך גם משם גירשו אותי, הדרגש למעלה היה לוקסוס".

אפשר להגיד בת כמה את, הלינה?
"אני בת 90 וחצי, עוד מעט".

את חיה את זה יום-יום?
"לא, אני לא חיה את זה יום-יום. היום גם רגעים מאושרים, הנה, עברתי את הסלקציה, אז הייתי הקלה כזאת. רשמו אז מספרים ולא אמרו מי למוות ומי לא, שם הייתי משגיחה אחת, גם אסירה והיא עשתה לי עם הראש 'עברת, עברת'. אז עכשיו גם, יש הרבה בעיות בישראל, להקים בית כשאין לך משפחה ואין לך מקצוע, ואתה לא יודע את השפה - אז איך אני אחיה. והיו לי שני ילדים אחר כך, ולא היה לי איפה לחיות. הביאו לי ילד מבית החולים, והילד עושה עם הרגליים ומעיף את החיתולים, ואני לא ידועת מה לעשות, ואני לא יודעת לחתל. בעלי לא יודע את מי לנחם את התינוק או אותי - אז אין לך זמן לחיות את השואה יום-יום".

אז איך עוברים המימים האלו?
"בימים האלו, אני לבד לגמרי, אבל אני לא לבד, אני כתבתי ספרים, הספרים תורגמו להרבה שפות, ואנשים כותבים לי".

הבדידות וחוסר בוודאות, זה מזכיר אולי במשהו, את תחילת המלחמה?
"לא, בכלל לא. אז היה עונש מוות על זה שאתה חולה, אתה צריך להסתיר את זה שאתה חולה ואתה לא יכול, יש לך חום, איך לך אוכל ועוד מרביצים לך. ואלו שעובדים בחוץ צריכים לחפור בורות, לי היה מזל שעבדתי במתפרה, היה לי גג ויכלתי לשבת. אז לא, אי אפשר להשוות את זה, אני בבית, שקט ונקי, ויש לי גינה".

מה את חושבת על הדרך בה לא טיפלו באבות, בסבתות שבבתי האבות?
"זה נורא, אני גם זקנה ולמזלי הגוף שלי עוד חזק. זה כואב בלי מאוד, הייתי יכולה להיות במצב כזה, באיזה בית אבות. הייתי עם בעלי 68 שנה,  ובעלי נדרס לי הבית. היו כמה שנים שהוא לא יכול היה לתפקד, ולא נתתי אותו לשום בית חולים כזה, עד לרגע האחרון הייתי לידו. הוא כבר לא זכר דברים ודיבר שטויות, והיה מאוד קשה עם אדם זר בבית, ולא וויתרתי עליו. ואני מאחלת לעצמי גם למות בבית שלי, ולא בבית אבות".