יש הטוענים כי את הביטוי המאיים לכאורה, "אני הולך!", הגה לראשונה, ברוך השפם, מוכר ארטיקים בחופי פרישמן וגורדון, אי־שם בשנות ה־80 וה־90 של המאה הקודמת. היה עטור שפם עבוט, הילך בכפכפי דפנה על החול הלוהט, כפות רגליו עטופות בשכבה עבה של עור יבש וסדוק. לראשו כובע קש רחב שוליים אשר הגן על פדחתו, אך לא על עור פניו שנצרב אט־אט, ועם הזמן התקמט ושיווה לו מראה זקן בעשור מגילו האמיתי. 

מלונות "דן", "דיפלומט", "קרלטון" ו"שרתון" היו הרריו האורבניים של האיש הצרוד מצעקות, שנשא עשרות שלגונים וארטיקים בצידנית העץ הכבדה, התלויה על כתפו השפופה מעול המשא. בחודשי חייו האחרונים הרים תדיר את עיניו אל מלונות הפאר ושיווע לקריאתה של שרינה, אהובתו לשעבר, שנטשה אותו לטובת בן עשירים מחו"ל, יהודי שעשה את חופשותיו בארץ ולן עם שרינה באחת מאותן סוויטות ממוזגות מעל.
שרינה הייתה היפה בגן. על שרינה כתבו שירים המהללים את מראה עיניה ופניה. גם על ברוך כתבו שירים, קצת פחות מחמיאים. נולד עם שפם. כשהניחו המיילדות את הרך הנולד על בטן אמו, היא נרתעה. בתחילה סירבה ורק אחרי מספר שעות התרצתה להניקו.

בגן נעלב עד עמקי נשמתו כשהגננת לימדה את הילדים את שיר המסיכה, לקראת פורים. "זקן יורד לי עד ברכיים, שפם ארוך לי אמתיים". הילדים המשיכו לשיר את שיר החג כל אימת שברוך נכנס לגן, הרבה אחרי פורים. 

באחד הימים אמו התייאשה מבכיו ומסירובו ללכת לגן. אחת לחודש מרטה את שפמו בחוט תפירה (הגבה המחוברת שנולד איתה עשתה הרבה פחות רושם באותם ימים). הילדים הפסיקו להציק לו, אך את העלבון נשא עמו שנים רבות אחר כך, עד ששאר בני גילו צימחו אף הם פלומות והחלו להתגלח. 

בצבא עשה תיקון. ביקש וקיבל אישור לגדל שפם. טיפח אותו, וכמעט שבר את שיאו של הרס"ר המיתולוגי בנאי ממחנה 80, שסמלו המסחרי היה ונותר שפמו המוגזם, המעטר ומכסה את שפתיו וכמחצית מפניו.

לאחר השירות הצבאי עבד מספר שנים כמוכר סברס בחודשי הקיץ, ותירס חם בעונת החורף. את מרכולתו שינע בתלת־אופן. אומנם עדיין חי בבית הוריו, אבל אפשר לומר שמצבו הכלכלי היה מניח את הדעת. הדבר הבולט שחסר לו היה אישה. חלם להכיר מישהי ולהתמסד, להקים איתה משפחה. אמו הפצירה בו לגלח את שפמו, או לפחות לקצרו, כך שלא יסתיר את שפתיו. אך הוא לא נענה לה.

"זה מרחיק נשים. אני לא הייתי מתחתנת עם גבר שעיר ככה. איך אפשר להתנשק עם הצמר הזה, יא רמאד?!"

"סמל מסחרי שלי. כולם מכירים אותי בתור ברוך עם השפם וזה לא ישתנה... יאללה, אני הולך!".

בגיל 25 לערך קיבל רישיון והחל למכור ארטיקים בים. את שרינה הכיר בחוף. הסתנוור מיופייה ומחיטוביה. התקרב והזמין אותה לארטיק שוקולד־בננה. 

"אם תהיי נחמדה, אתן לך לעשות סיבוב על השפם שלי", חייך וסלסל את שפמו. היא צחקקה. אחרי כרבע שעה המשיך בעבודתו, כשבכיסו מספר הטלפון שלה, ובלבו תקווה גדולה. 

שרינה התגוררה עם הוריה ושבעת אחיה ואחיותיה בדירת שני חדרים בדרום תל אביב. מילדות חלמה על אביר עם מוסטנג אדומה שיישא אותה אל החלל. בינתיים, לשבועיים־שלושה, הסתפקה בשפם ובאופני התלת של ברוך. כבר בדייט הראשון, שהתקיים בחמרה של מתי המקלל בפלורנטין, חש כי היא בזה לו ומתנשאת מעליו ומעל המקום שבחר לבלות איתה. לקח לו זמן לשכנע אותה לצאת איתו לדייט שני. הזמין אותה לארוחת ערב במסעדת גריל נחשבת בכרם התימנים. לאחר מכן הציע לה ללכת איתו לבית מלון. מהארוחה נהנתה, אבל לפני הכניסה למלון הזול ברחוב הירקון אמרה לו, "תשכח מזה. על פחות ממלון ארבעה כוכבים, אני לא נכנסת לשום מקום". 

הסתובבה והתכוונה ללכת. עצר אותה, והשניים נכנסו למלון ארבעה כוכבים. התענוג עלה לו הון, כמחצית מרווחיו החודשיים. היה ברור לו שלא יוכל להמשיך להעניק לה ולעצמו סוג כזה של בילויים יקרים. בבוקר מיהרה להסתלק מהחדר אל עבודתה כפקידה בסניף דואר.  

ברוך חזר וניסה לחזר אחריה, אך היא הבהירה לו שהם לא מתאימים. אמרה לו בגילוי לב כי היא מחפשת מישהו מסודר כלכלית, שיוציא אותה מהשכונה. "וחוץ מזה, השפם שלך לא יפה בעיניי. בהתחלה הוא הצחיק אותי, אבל הוא לא נעים לי, עושה לי בעעע בפרצוף!". 

למרות הקשר המורכב עם שפמו, ברוך לא חשב פעמיים. הסיר אותו לחלוטין, ונוכח לגלות שפרצופו הפך למצויר. 

"טפאק עליכ, אתה נראה כמו זברה, פרצוף פסים, שחור־לבן", עקצה אותו אמו.

אחרי שבועיים בשמש הבוהקת על החוף קיבלו פניו צבע אחיד. פחות או יותר. אך שרינה כבר לא הייתה כדי לראות את המחווה שעשה לכבודה. לא הגיעה לים ולא ענתה על ההודעות שהשאיר לה במשיבון. כששמע שתפסה תחתיו גבר עשיר, לבו נשבר. 

עם זאת לא ויתר, חיפש ומצא את כתובתה, מדי יום שלח אליה גלויות ופרחים. היטיב לשבח את יופייה ואת רגעי החסד שהיו לו איתה. הבטיח לה שתוך שנתיים־שלוש מצבו הכלכלי ישתפר, אך מהצד השני מצא אוויר. 

בדרכם הרגישה ניסו יושבי החמרה של מתי המקלל לעודד את רוחו הקודרת. "היא סתם שרמוטה, רודפת כסף", הצהיר אחד מהם. "עד שתעשה את המיליון דולר הראשונים שלך, אין לך מה לחפש איתה... ועם הארטיקים זה לא יקרה בקרוב", הוסיף שני, בלי להסתיר את חיוכו. 
ברוך סיים לשתות את כוס הבירה שלו, שילם, והצהיר את הצהרתו המפורסמת, "אני הולך!".

"כן, תלך, יאללה תלך", הרעישו יושבי השולחן ופרצו בצחוק מתגלגל.

וברוך אכן הלך. הלך ודעך. עם בוא הסתיו זוג צעיר ורומנטי שנשאר בחוף בשעת לילה מאוחרת וקרירה העיד כי שמע אותו צורח, "אני הולך, אני הולך, אני באמת הולך!". 

הוא התקרב במהירות אל המים, נבלע בעמוקים ולא יצא משם. גופתו נפלטה אל החוף כעבור יומיים.