הקורונה גורמת לאמנים רבים לשחרר שירים בכמות מסחרית, חלקם עוסקים במצב, חלקם נקשרים אליו וחלקם פשוט מנסים לשדר שגרה, בין אם זה לחיוב או לשלילה.
הזמרת מאיה בוסקילה את שיתוף הפעולה החדש והבינלאומי שלה עם הזמרת האמריקאית קלי קלארקסון – " I Dare You – בוא נראה". למעשה מהשמיעה הראשונה התאהבתי בשיר, הלחן הפופי הקליט מאד תפור למידותיהן של השתיים וכמובן הקוריוז הוא הביצוע העברי של קלארסון (במבטא אמריקאי מתוק א-לה סוזי מילר) שמשתלב היטב ובהרמוניה נהדרת עם בוסקילה. הברקה.
אתי ביטון שחררה השבוע את אחד משירי הנשמה הטובים שהוציאה – "תן לי", שיר מלא רגש, מלנכוליה והמון נשמה וכנות. קולה של ביטון מצליח להעביר את הטקסט בצורה מדויקת והלחן הים תיכוני האסלי שומר על האותנטיות ומזכיר את הסיבה שביטון היא אחת הזמרות הים תיכוניות המשובחות במחוזותינו.
אחרי שסימפל את "מה עשית?" של טיפקס, סטפן לגר חוזר למקורות הצרפתיים ומשחרר בשפה הצרפתית את FAVELA שנשמע לי כמו בלגאן באוזניים, כמו מאמץ לא הכי מוצלח ודי מבולגן להמציא טראש פופ קליט שחלקו עובד וחלקו פשוט עושה "חור בראש" וגורם לי, כמאזין, לאבד עניין ולא באמת מלהיב או סוחף ובכך מתפספס.
חם בחו"ל
8 שנים חלפו מאז אלבומה האחרון של פיונה אפל ודווקא בצל הקורונה היא בוחרת לשחרר את Fetch The Bolt Cutters, אלבום חדש שמונה 13 שירים ובעיניי ממשיך לבסס מעמדה של אפל כסוג של בוב דילן הנשית.
אחד הדברים שבולטים באלבום זו האקלקטיות שבו: אי אפשר להגדיר אותו כרוק, אי אפשר להגדיר אותו כבלוז, גם לא כגוספל או פופ אלקטרוני ובטח שלא פולק. הוא תמהיל של כל הסגנונות האלה כשהוא טבוע בדנ"א הנשי החזק והעוצמתי של אפל ששרה על אהבה, בטוחה באיך היא רוצה לחיות את חיה ואיך היא רוצה לקבל את הגבר שלה.
כל אחד משלושה עשר השירים שבאלבום הוא עולם ומלואו, תופס את האוזן והלב הן מבחינה טקסטואלית והן מבחינת הלחנים המושקעים והמלודיים הנוגעים ללב, החל מהשיר הראשון I Want You To Love Me בו מציגה אפל לראווה את היותה זמרת בלדות בת יונה עם קול מחוספס ועוצמתי שבדרמטיות מתפוצצת לתוך הלב.
לאורך אלבומיה, אפל תמיד שמה דגש ביצירותיה על הטראומות שחוותה בילדותה ובצעירותה (החל מהאונס שחוותה בגיל 12, הפרעות האכילה ובעיותיה החברתיות). באלבום החדש היא ממשיכה לחוות את דעותיה וביקורתה על בני הזוג שלה, על האמרגנים וחברות התקליטים ש"דפקו" אותה לעתים ועל ראייתה ותפיסתה את העולם, רק ממקום של אישה בת 42.
האלבום יכול כבר מעכשיו להיחשב לאלבום מופת, הן בשל ההפקה המוזיקלית המיוחדת והמקורית, הן בשל הטקסטים והלחנים ששזורים זה בזה בצורה מדויקת להפליא והן בשל הכנות והחוזק שבהם אפל מגישה לנו את שעל ליבה.
אם בעבר היא הציגה באלבום לא מעט מחולשותיה ו"חסרונותיה", אז באלבום הזה היא יותר טיזרית, גם כשמדובר באהבה, יותר סלחנית כלפי עצמה וכלפי הסביבה (ב"שמייקה" למשל היא מסבירה את החשיבות בכך שמספיק שאדם אחד יאמין בך בשביל שתוכל לפרוח) ויותר אופטימית וחזקה. היא גם יותר חצופה ולא חוסכת מקללות באלבום כלפי בן הזוג הבוגדני שלה, מה שמוסיף יותר פלפל לתוצר הסופי.
רוב האלבום הוקלט בביתה של אפל ושומעים מלבד הקשה בולטת על כלי ההקשה גם נביחות כלבים ורעשים מבחוץ, מה שגורם לאלבום להישמע כמו כרטיס כניסה לביתה של אפל (ולעולמה).
סאם סמית' ודמי לובאטו מנסים לעשות קמילה קביו ושון מנדז בדואט הפופי החדש – I’m Ready שתכלס די משעמם בבתים ורק לאט לאט מתרומם בפזמון, וגם אז, השיר לא באמת מתפוצץ ומצליח למצות את הפוטנציאל הגלום בשיתוף הפעולה שבין הזמר והזמרת המצוינים. פספוס.