לא מרימה דגל לבן
הצלמת הבינלאומית דרורה שפיץ יצרה דימוי של דגל שחור שנוגס בדגל כחול־לבן, מתוך הזדהות עם מחאת הדגלים השחורים. דימוי הדגל - "הקרע" שבסמל - בוצע בעיבוד דיגיטלי, תוך ערבוב של שלוש שכבות מצילומים של הדגל, של ים ורקע שחור. הדגל הוכפל, נסחט, וחורר, כדי לאפשר את ערבוב השכבות. מאחר שכרגע אין מוזיאונים או תערוכות, ניתן לצפות בעבודה באתר האמנית. "מבחינתי זה משהו מאוד חריג, כי כל חיי עסקתי בתערוכות לא פוליטיות", היא מסבירה. "פשוט הגיעו מים עד נפש, ואי אפשר לעמוד יותר מנגד מול הצורה שהדברים מתנהלים. נוגסים בנו מכל כיוון. גם הדמוקרטיה, סמל שתמיד כיבדנו, כבר לא מובנת מאליה והולכת להיות משהו אחר. עד עכשיו ראיתי את כל הסימנים, אבל עכשיו אני רואה את המימוש. ויש הבדל גדול בין סימנים למימוש".
וזה קורה בחסות הקורונה?
"נכון. זה הפך להיות בולט בגלל צירוף המקרים הזה, כשביבי היה צריך להתחיל את המשפט שלו, ובגלל הקורונה, היה לו תירוץ איך לברוח. כל הסיפור הזה, של ביזוי בג"ץ על ידי יו"ר הכנסת, זה פשוט נורא ואיום. יכול להיות שלעשות בידודים זה בסדר, אבל אין צורך להפחיד. אפשר לדבר כמו בן אדם. אתה רוצה לשמור על עצמך, תיסגר בבית ויהיה בסדר. אבל למה כל ההפחדה הזאת?".
את לא חושבת שבימי קורונה הוא צריך להתמודד עם בעיות קצת יותר גדולות?
"לא חשבתי על זה. אין לי ניסיון פוליטי. אבל אני בדיוק כמו שאר האנשים. גם אני חוששת לגורלי הפיזי, הולכת עם מסיכה וחושבת שהבידוד הוא נכון. אבל בן אדם צריך ללכת בטוהר מידות. כל המניפולציות וניצול המצב הם לא נכונים. לא צריך להכניס אנשים לפאניקה. אסון הקורונה קיים. מטפלים בו. אבל מה זה שייך? בגלל שיש קורונה, מותר לפרוק כל עול? צריך לעמוד על משמר הדמוקרטיה, בלי שום קשר לאסון כזה או אחר. עשיתי את זה מאוד ספונטני. ברגע שאמרו להניף דגלים שחורים, הנפתי ועשיתי את זה. לא חשבתי יותר מדי, לא על פרסום ולא על שום דבר אחר. העברתי את זה ליחצנית, והיא אמרה לי שכדאי לפרסם את זה".
מתי יצרת את העבודה?
"זה התחיל עם הפגנת הדגלים השחורים נגד הניסיון להתנקש בדמוקרטיה הישראלית. אז הנפתי דגל שחור, שגם עכשיו תלוי אצלי במרפסת. אני גרה בחיפה ברחוב די חזיתי. פתאום היה לי צורך לבטא את זה בשפה שלי, והשפה שלי היא צילום". ד
בחזרה לפרקט
השבוע נחתה בנטפליקס "מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון", שתוכננה לעלות ביוני, אבל בעקבות עליית הקורונה על הפרקט, הוקדמה.
אני אומנם לא חולה ספורט, אבל הייתי כדורסלן בנעוריי, ולכן סדרת דוקו בת עשרה פרקים שעוקבת אחרי הכדורסלן הגדול ביותר בהיסטוריה, היא מבחינתי קודש הקודשים.
כמעט 30 שנה חלפו מאז העברתי לילות לבנים בצפייה עוצרת נשימה בעוד סדרת ניצחונות של מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס, בגמר הפלייאוף של ה־NBA בין השנים 1998־1991. כשאני מנסה לברר לעצמי מה הייתה באמת הסיבה שבגללה התעוררתי כל כך הרבה שנים באמצע הלילה, רק כדי לראות משחקי כדורסל, התשובה היחידה היא שתי מילים: מייקל ג'ורדן. העובדה שמאז קיץ 1998, שבו לקחו ג'ורדן והבולס אליפות שישית, אני לא קם יותר בלילות הקיץ החמים, מדברת בעד עצמה.
ועכשיו, בין עוד בשורת איוב של פרופ' גבי ברבש, למופע האימים של יפה בן דוד, מגיע לכם לקחת הפוגה קלה, וליהנות ממשהו שהוא לגמרי קונצנזוס.
נכון לעכשיו צפיתי רק בפרק אחד מתוך העשרה. בבת אחת חוזרים לפריים שמות מיתולוגיים כמו פיל ג'קסון (המאמן האגדי של הבולס), סקוטי פיפן, דניס רודמן, טוני קוקוץ', סטיב קאר, ג'ון פקסון, ותקופת זוהר אגדית בתולדות הכדורסל קמה מהספסל ועולה על המגרש.
בבת אחת קולעים לסל כל הסופרלטיבים: "כוח המשיכה של כדור הארץ אינו פועל כנראה על מייקל ג'ורדן" (אנטוניו דיאס־מיגל, מאמן נבחרת ספרד בכדורסל); "אני חושב שראינו היום את אלוהים מחופש למייקל ג'ורדן" (לארי בירד); "יש את ג'ורדן ויש את כל השאר" (מג'יק ג'ונסון); "היה לו ציוד ריחוף נוסף" (איזייה תומס); "כל משחק שלו היה המשחק האחרון" (שדר הכדורסל האגדי אחמד רשאד).
מעבר לכל הסופרלטיבים, חושפת הסדרה גם את ג'ורדן בשר ודם, ומגלה אדם צנוע, מופנם, שהשתן לא עלה לו לראש, אך בהחלט היה מודע לגדולתו החד-פעמית ולמקומו בהיסטוריה.
החומרים לסדרת הדוקו מורכבים מ־500 שעות צילום שהיו נעולות בכספת במשך 20 שנה. שיירות של מפיקים עלו לרגל אל ג'ורדן במשך כמעט שני עשורים, והתחננו שישחרר את החומרים היקרים, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. עד כדי כך הבן אדם צנוע. מזל שב־2016 התחיל לברון ג'יימס לזנב במעמדו כ"גדול מכולם" - ואולי גילו המתקדם של ג'ורדן (57), שנתן אור ירוק להפקת הסדרה - כי הפעם הרווח הוא כולו שלנו.
בעיניים זרות
נישא על כנפי הצלחה פנומנלית (דקל הזהב, גלובוס הזהב, אוסקר), הגיע הסרט הדרום־קוריאני "פרזיטים" במהירות שיא למסך הקטן (סלקום TV, פרטנר VT HOT VOD, yesVOD). זה קרה כמובן הודות למגיפת הקורונה, שנעלה את בתי הקולנוע וקיפדה את תוחלת חייהם הכלכלית של סרטים שנכונו להם נתונים של שוברי קופות. הבעיה בסרטים כמו "פרזיטים" היא שאתה מגיע אליהם מוצף בים של סופרלטיבים וציפיות בשמיים. בכל זאת, הסרט הלא אמריקאי הראשון בתולדות הקולנוע שקטף אוסקר בקטגוריית הסרט, ובנוסף, גם בקטגוריות הבמאי (בונג ג'ון־הו), התסריט המקורי, והסרט הזר.
אלא ש"פרזיטים" הוא אשכרה סרט מצוין שרואים פעם בכמה שנים, ומהרגע הראשון כשהתמונות מתחילות לרצד, אתה משתחרר לגמרי מכל מה שכתבו עליו, ומתמסר עד כלות לסיפור מוסר רלוונטי למדי גם בעידן הפוסט־קורונה, כשהעולם הקפיטליסטי התקבע על פערים כלכליים בלתי אנושיים בין עשירים לעניים, הדוחפים את העניים למעשים נואשים. במרכז הסרט משפחה דרום־קוריאנית קשת יום ומובטלת: אבי המשפחה, קים קי־טאק (קינג הו סונג); אשתו, צ'ונג סוק (ג'אנג היי ג'ין); בנו, קי־וו (צ'וי הו שיק); ובתו, קי־ג'ונג (קיון קיו). המשפחה מתגוררת בעוני מחפיר בדירת מרתף קטנה, עלובה וטחובה, בטבורה של שכונת פחונים מתפוררת. מצבם הקשה מתואר כבר בסצינת הפתיחה, כשקי־וו וקי־ג'ונג מחפשים נואשות ברחבי הדירה נקודה ממנה ניתן להתחבר ל־Wi־Fi דרך השכנים, או דרך החנויות הסמוכות, אחרי שהחשמל בדירתם נותק.
נקודת המפנה מגיעה כשחברו של קי־וו, מינג־יואק (פארק סו ג'ון), סטודנט שמתכנן ללמוד מחוץ לקוריאה, מגיע לדירתם ומעניק למשפחה מתנה מסבו: אבן נוף גדולה, המסמלת עושר. לאחר מכן הוא מציע לקי־וו לעבוד במקומו כמורה לאנגלית וללמד את דה־היי (יונג ג'י), בתם של משפחת פארק המליינית.
קי־וו מזייף תעודות, מתחזה למורה לאנגלית, מתקבל לעבודה, ומאותו רגע נרקחת מזימה אפלה ושפלה של משפחת העניים, להשתלט על משפחת העשירים כקורח, המתגוררת בווילה מהסרטים. הם עושים את זה בתחכום, בזדון ועורמה, השמורים בעיקר לבני עניים, שכל חייהם נושאים עיניהם אל העושר. וכשזה סוף סוף קורה להם, הם מאבדים את כל הבלמים, ועל הדרך ממוטטים את עולמם השקרי, ההזוי, הנשען על אשליות וחלומות באספמיה.
"אבא, מה הייתה התוכנית שלך?", שואל קי־וו את אביו לקראת סוף הסרט, כשהם מוצאים את עצמם מושלכים באולם ענקי עם אלפי ניצולי שיטפון שהציף את שכונת הפחונים. "אתה יודע איזו תוכנית אף פעם לא נכשלת?", משיב האב, "כשאין תוכנית. אם יש תוכנית, החיים אף פעם לא פועלים לפיה". איך אמר אסי דיין: "אין תוכנית. חיים. נקודה".