משהו: בקרוב המדינה תחגוג יום הולדת 72. המדינה בקבוצת סיכון. בסדר, כולנו נצעק לה ממרחק בטוח: "מזל טוב!״. רואי השחורות יצעקו גם: "עד 120!״.
אפרים באוך
בחול המועד של פסח האחרון קיבלתי הודעה שאפרים באוך הלך לעולמו. נעצבתי. אשתי פרצה בבכי. הייתם צריכים להכיר את השם אפרים באוך טוב יותר. סופר, משורר ואינטלקטואל שעלה ב־1977 מברית המועצות, הסגורה באותה תקופה. בישראל הוא לא הצליח לבנות לעצמו קהל גדול, אף שספריו הופיעו בתרגום לעברית. הוא הגיע לשיבה סבירה, בן 86, לא נפטר מקורונה, אולי אפשר להתנחם, אבל בשבילי הוא היה אדם תוסס ועוד היו לנו תכנונים.
הוא השאיר לי זיכרונות משמעותיים. בין היתר היינו יחד, בזכותו, במשלחות סופרים במוסקבה, בבאקו, באודסה, בניקולאייב, בקישינב.
כשהייתי צריך לדבר שם בפני קהל ששפתו רוסית, הוא היה מתרגם אותי. משפט שאני אומר, משפט שהוא אומר. כשנכנסים לקצב דיבור וחשיבה כזה, דומה כאילו אנחנו אדם אחד.
ביריד הספרים הבינלאומי שבו היינו באודסה, הגיע פתאום חבר מן העבר אל הדוכן הישראלי. אפרים אומר לי: "לא תאמין, האיש הזה מספר לי שלפני שעליתי לארץ השארתי אצלו כתב יד שפחדתי להוציא מרוסיה. זה היה ב־1970 והוא חושב שאולי כתב היד עדיין אצלו".
החבר היה אמור לשלוח את הספר לישראל בבוא הזמן, אבל פחד.
בערב מגיע טלפון לאפרים למלון: החבר מצא את כתב היד. "תאר לעצמך", אומר אפרים, "מצאתי ספר שכבר חשבתי שלא אמצא. שכחתי ממנו".
בימים הבאים, כל לילה, הוא קרא ברומן האבוד של עצמו. אפרים באוך תרגם הרבה מאוד ספרות ושירה עברית לרוסית. גם רומן שלי.
פעם הוא אמר לי: "כבר ויתרתי על הניסיון שהספרות שלי תתקבל בחברה הישראלית". עניתי: "מה פתאום? ספרות היא לטווחים ארוכים", אבל זה העציב. הוא מסמל בעיניי את כל הסופרים הגדולים והמצליחים שהגיעו אלינו מן הספרות הרוסית, ופה נעצרו, ולא המשיכו לפרוח. כשהיינו פעם יחד ביריד הספרים הבינלאומי במוסקבה, ראיתי איך כל הספרים שלו, ברוסית, אזלו מהר מהדוכן שבו הם הוצגו. אצלנו זה לא היה קורה. משהו בנו פגום, אולי. בטוח לא בהם. בטוח לא בו.
סיפור קטן: יום אחד נכנסנו למשרד ממשלתי כלשהו. בלשכה היו שתי נשים. הצגתי את אפרים בפני האישה שקיבלה אותנו ואמרתי: "זה אפרים באוך, הוא סופר ומשורר". היא ענתה במבטא רוסי קל: "אתה מספר לי מי זה אפרים באוך?", הצביעה על האישה שלידה ואמרה: "כששתינו היינו סטודנטיות ברוסיה, ראיתי ספר שירים שלו למכירה. היה רק ספר אחד. רציתי לקנות, אבל החברה הזאת שלי קנתה אותו לפניי. לא דיברתי איתה עשר שנים מאז. רק כשעלינו לארץ חזרתי לדבר איתה". אני לא מכיר יוצר ישראלי ששתי חברות רבו בגלל ספר שירים שלו.
בידוד מיוחס
זה עדיין מטריד. קצת כואב ומאכזב. בתוך בידוד הקורונה שכולנו מצויים בו, התברר לנו שראש הממשלה, הנשיא, השר גלנט, וגם ליברמן, ראש מפלגה די גדולה, חגגו את הפסח עם המשפחה.
הרגעתי את הרגש שלי, הפעלתי היגיון וצייצתי:
"לא צריך לכעוס עליהם, עלינו להמשיך לתת להם דוגמה אישית. עד שהם יפנימו שזה לא צחוק וכי יש להישמע להוראות, ולפעול באחריות".
הנשיא עשה את המתבקש והתנצל. פעמיים. לא שמעתי התנצלות של ראש הממשלה ובטח לא של ליברמן. באחורי ראשי שמעתי אנחות רווחה של מנהיגים, שופטים, צדיקים ומטיפים מסוגים שונים שאומרים: וואו, טוב שלא תפסו גם אותנו.
רשמתי לי טיוטה לקטע בנושא כבר בתחילת המגיפה החסלנית, ראיתי תמונות של חתונה שנערכה במעון ראש הממשלה. התמונות שודרו במטרה להראות עד כמה שומרים בסביבת ראש הממשלה על כללי הביטחון. היה מדובר בחתונה של דוברת ראש הממשלה. שיר שמה. החתונה רבת־המשתתפים שתוכננה לפני פרוץ הקורונה בוטלה. יפה. לדעתי, כדאי לאמץ תמיד חתונות קטנות, לא צריך וירוס בינלאומי בשביל זה. ראש הממשלה הסכים להעמיד את חצר מעונו לרשות החתן והכלה לחתונה מצומצמת. בסדר. זה בטח בניגוד לאיזו תקנה, אבל בסדר. או אז הגיעו התמונות מהחתונה המצומצמת, ומה אני רואה? ראש הממשלה ורעייתו עומדים ליד החופה, מחייכים. אומנם שומרים מרחק של 1.90 מטרים בין איש לאשתו, אבל מה הם בכלל עושים שם? מה רעיית ראש הממשלה עושה שם? חתונה מצומצמת צריכה לכלול את מינימום קרובי המשפחה ההדוקים ביותר. אולי גם חברת נפש אחת, שתבכה אם היא לא תהיה בחתונה. זהו. בדוחק נניח שגם ראש הממשלה, שהוא הבוס הזמני שלה כרגע, יוזמן, אבל למה שרה צריכה להיות שם? למה היא צריכה לסכן את עצמה או לסכן אחרים? זה לא נקרא לנקוט זהירות, זה נקרא לחפף בסגנון "אל תדאגו, זה בשליטה מה שאני עושה. לא אדבק". ככה נדבקים, כנראה.
התופעה התחילה כבר אז. כבר בחתונה הלכאורה מבודדת הזו. כלל שנאמר בשיא הרצינות לעם, קוים וצולם אחרת. זה היה סיכון מיותר. ובעיקר, כמו במקרה שבו אבנר, בן ראש הממשלה, צולם ליד שולחן הסדר בבית הוריו, זה היה צילום מלא חיוכים שגרם לי להקפיא כל חיוך על פניי.
לירז מאור, צעירה שנונה אשר גרה בנוף הגליל (נצרת עילית), שהכרתי בפייסבוק כתבה: "ליריקה בפרצופו של הציבור, אף מסיכה לא תעזור".
אבל לא נישבר. עלינו להמשיך לתת למנהיגים שלנו דוגמה אישית.
דרושים
לבג"ץ דרושה מאפרת לצורך איפור שופטים לפני הופעה בשידור הישיר. ידע בהעלמת פגמים - יתרון. נא לשלוח קורות חיים, ולציין אם יש ניסיון באיפור סלבים לצילומים, שקטעים מהם ישודרו בסופו של דבר בתוכנית של גיא פינס.
פינת השלולית
פעם קיבלתי מקורא צילום של תמרור בסלובניה, שבו מצוירת צפרדע ליד משולש עם סימן קריאה. את התמרור הוא פגש בדרך סביב אגם בלד. הוא העביר לי אזהרה: "שייזהרו מלדרוס צפרדעים, נסיכות, נסיכים ואגדות".
אנחנו אכן זקוקים לתמרור שיזהיר לא לדרוס אגדות, אבל מי נוסע? הצפרדע ישן בשקט בכבישים הראשיים. לא דורסים, אבל גם נסיכות לא מגיעות.