1. מאז שצמד המילים "ממשלת אחדות" עלה לראשונה לאוויר, חלפו 484 ימים. היינו צריכים לעבור שלוש מערכות בחירות ולהוציא 5 מיליארד שקל עבור כל אחת מהן, להגיע להתפטרותו של יולי אדלשטיין מתפקיד יו"ר הכנסת ולקבל קורונה על הראש כדי שזה סוף־סוף יקרה: עומדת לקום בישראל ממשלה שלא זכתה למילה טובה מאף צד.
כן, היא תשרת את האינטרסים האישיים של חבריה יותר מאשר את האינטרסים של המדינה. יהיו בה 36 שרים, שכל אחד מהם יקבל 50 אלף שקל בחודש, לשכה ותקציב. וכן, יהיה גם מעון חלופי עבור ראש ממשלה חלופי.
כל זה נכון. כל זה גרוע. וכל זה עדיף על הליכה לבחירות נוספות, לבזבוז של 5 מיליארד שקל נוספים בזמן שמיליון מובטלים יושבים בבית ואין להם מושג מאין יבוא הכסף.
כי גם אחרי שראש הממשלה ניצל את הקורונה עד תום לצרכים הפוליטיים שלו, אנשים ממשיכים להידבק ומניין המתים עולה. המדינה זקוקה לממשלה, ולא להמשך האנרכיה השלטונית.
אפשר להמשיך להתווכח בשאלה מה היה קורה לו בני גנץ לא היה קונה את הופעות הטישו של נתניהו וממשיך את הקו המאוחד של כחול לבן ומעביר את החוקים הפרסונליים נגד נתניהו. אולי התוכנית הייתה מצליחה, אולי הייתה קמה ממשלה אחרת. אולי ממשלה בלי נתניהו. אולם ב־20 באפריל איבדו השאלות האלה את הרלוונטיות שלהן ועברו לנחלתם של חוקרי תולדות הפוליטיקה הישראלית. ההסכם נחתם, ממשיכים הלאה.
2. משחק השבוע היה: מצאו עוד הוכחות לכישלונו של גנץ. אפשר לחבר ספר שלם רק מהתיאורים של זחילת גנץ לממשלת נתניהו. מי שבכל זאת מעוניין בעובדות, ימצא אותן בקלות, והן יעידו על ההפך מכישלון ומזחילה.
גנץ, אדם שכל ניסיונו הפוליטי מסתכם בשנה אחת, שיחק במשך השנה הזו מול הפוליטיקאי הכי מבריק, מתוחכם ומנוסה בישראל, ובין הטובים בעולם.
זאת ועוד, לצד נתניהו עמדו מחנה מגובש ותמיכה רחבה ממצביעי הימין. גנץ צעד מבחירות לבחירות תחת הססמה "רק לא ביבי", כשהוא בונה על אלה שמאסו בנתניהו ורוצים שינוי. בסיס פוליטי מפוקפק ולא יציב בעליל.
נתניהו סיכל במיומנות כל סממני התנגדות, וניצח ניצחון אולטימטיבי בפריימריז. במקביל, מקמפיין לקמפיין נחלש מעמדו של גנץ בקרב חברי הקוקפיט, ואחרי המערכה האחרונה היה ברור שסיכוייו להגיע ללשכת ראש ממשלה הולכים ופוחתים. בתנאים אלה הוא עשה את הדבר הנכון: ניצל את ההזדמנות (אולי האחרונה) להיות ראש ממשלה. כן, ברוטציה. כן, אחרי נתניהו, שידוע כמי שלא עומד בהבטחותיו. גנץ לקח סיכון וקיבל הסכם מעולה.
אחרי שתם הטקס, הבינו בליכוד את גודל הצרה. מצוקת התיקים בליכוד איומה, הפתרונות מעטים. הליכוד, המפלגה הגדולה שסיימה את הבחירות האחרונות עם 36 מנדטים, איבדה את רוב התפקידים הבכירים והיוקרתיים.
גנץ, שהגיע לאחדות עם הטיקט של מלחמה בקורונה ובהשלכותיה, זכה ברוב התפקידים הבכירים, למעט אלה שעוסקים בקורונה ישירות. משרד הבריאות נשאר בידי יעקב ליצמן, האוצר בידי הליכוד. אם וכאשר תחלוף צרת הקורונה מהעולם, ותקום ועדת חקירה או לכל הפחות יישאלו שאלות קשות על ניהול משבר הקורונה - נתניהו, הליכוד והימין יהיו הראשונים לשאת באחריות ולמצוא עצמם תחת האש. גנץ ואנשיו - הרבה פחות.
3. בין רשימת ההישגים שהציגה כחול לבן עם חתימת ההסכם, נראה סעיף אחד כבדיחה לא מוצלחת. "יולי אדלשטיין לא יהיה יו"ר הכנסת", מצהיר הסעיף. כלומר, מקור הגאווה הוא מניעת כהונת יושב ראש הפרלמנט מאיש ששילם בתפקידו על אי־הפגיעה בבג"ץ, על רקע אי־הסכמתו עם קביעת השופטים.
עם מי שהציע לנשיאת העליון אסתר חיות "לבוא ולפתוח בעצמה את הכנסת עם משמר בתי המשפט" (קרי: יריב לוין), ככל הנראה אין לאנשי כחול לבן בעיה. מבחינתם הוא יוכל להתמנות לתפקיד בלי התנגדות.
אומנם על פי הגרסה הרשמית הווטו של כחול לבן הוא המכשול שמפריד בין אדלשטיין ללשכת יו"ר הכנסת, אבל לא אדלשטיין, לא סביבתו וכמעט אף אחד בליכוד - קונה את התירוץ. "המתח בין יולי לנתניהו עצום, וכבר אי אפשר להסתיר זאת", אמר לי השבוע גורם בליכוד. "יולי בטוח שלגנץ ולאנשיו לא באמת אכפת מהתפטרותו, וכל הווטו הזה הוא עלה תאנה שמאחוריו מסתתרת הכוונה של נתניהו לבוא חשבון עם אדלשטיין ולנטרל את מי שנחשד ב'פוטש' בעבר".
בכנסת מספרים כי אחרי התפטרותו של אדלשטיין עבר גנץ בלשכת היו"ר, ראה את אנשי הלשכה אורזים ואמר לאדלשטיין, חצי בצחוק חצי ברצינות: "מה אתה אורז? הרי עוד מעט תחזור לכאן". "אין מצב", ענה היו"ר היוצא בשיא הרצינות. "אני עושה הכל לפי הספר: אורז ויוצא". "לא להרבה זמן", אמר שוב גנץ. לדברי הנוכחים, השניים נפרדו לשלום בהבנה מלאה שכך יקרה.
אבל לא כך קרה. בינתיים לפחות. השיחה המדוברת חיזקה בקרב אנשי אדלשטיין את ההבנה שהכתובת היחידה לפניות בנושא תפקיד היו"ר אינה גנץ אלא נתניהו. בכחול לבן אף הביעו תמיהה איך ייתכן שיו"ר הליכוד ויתר כל כך מהר על מס' 2 ברשימתו.
אולי בעיצומו של המשא ומתן המתיש מיעט נתניהו לחשוב על אדלשטיין ועל המצב שנוצר אחרי הוויתור על תפקידו. עכשיו, כשהתפנה לעסוק בתיקים ובתפקידים, קלט שנקלע לבעיה. לדברי אחד ממקורביו, "ראש הממשלה מבין שאם יולי לא חוזר ללשכה בקומה השנייה של הכנסת, הוא (נתניהו - א"ב) יצטרך להתמודד עם תמונה שבה על הספסל הראשון של הליכוד בכנסת יושבים אדלשטיין וסער וברקת, שנמצאים במקומות 5 ו־9 ברשימת הליכוד, כולם נטולי תפקידים מיניסטריאליים. זו איננה התמונה שביבי מחפש בימים אלה".
אדלשטיין לא מאיים. הוא גם לא מתבטא בפומבי. הכל ברור גם ללא ראיונות בתקשורת. אין צורך לצאת בהצהרות, מספיק שיגיד "זהו, נגמר, אני חבר כנסת מהשורה", ויסתגר בביתו לשבוע, כדי שתיווצר אווירה איומה בליכוד שתגרום לתסיסה פנימית, מאוד לא רצויה מבחינת נתניהו. ויתור על דמות כה אהודה כמו אדלשטיין עלול להיתפס כבגידה מצד נתניהו.
ראש הממשלה מבין זאת היטב. בשיחות סגורות הוא מביע נכונות "לרצות את יולי". אלא שבמצוקת התיקים שנוצרה, זה הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית. בעוד רוב אנשי הליכוד ישמחו לכל תיק שיוצע להם, אדלשטיין לא מוכן להתפשר.
בימים האחרונים עלה בסביבת נתניהו רעיון שעשוי לפתור את "בעיית אדלשטיין". לדברי גורמים המעורים בפרטים, הוצע למנות את לוין לשגריר ישראל בוושינגטון, ואת תפקיד יו"ר הכנסת להחזיר לאדלשטיין, בהסכמתו השקטה של גנץ.
מכיוון שנתניהו לא יכול להאריך יותר את הקדנציה של השגריר הנוכחי רון דרמר, הוא יציע ללוין לעבור לוושינגטון ל־18 החודשים הראשונים של ממשלת האחדות. "הוא יבנה שם קשרים, יבנה את המוניטין שלו כדמות מדינית בכירה, ואחרי שנה וחצי יחזור ויתמנה לשר החוץ - זה מתלבש על יריב לוין כמו כפפה ליד".
אם בבלפור יקבלו את הרעיון, המשבר עם אדלשטיין יתפוגג ויחסוך מנתניהו לפחות סיבה אחת לחשדנות. כשאתה ראש ממשלה חלופי בממשלת אחדות, לא חסרות לך סיבות לפרנויה, גם ללא מספר 2 שלך.