הצד חיובי של הקורונה: ההתקרבות בין הציבור היהודי לערבי

נגיף הקורונה לא יצר יש מאין את הניכור בין החלקים השונים בחברה הישראלית, אך הוא טומן בחובו פוטנציאל רב להעצימו. בעת משבר מתעצמים פערים כלכליים, בוודאי כשמרבית המשק משותק ובעלי דוכני פלאפל באשדוד כמו גם עשרות אלפי עצמאים אחרים חוששים מהרגע שבו לא יהיה בידם הממון הנדרש להאכיל את ילדיהם. בימים אלו הפערים בין עניים לעשירים, בין אלה החיים במרכז לתושבי הפריפריה, בין חרדים לחילונים, ובין ערבים ליהודים הופכים למוחשיים יותר. 

במציאות הישראלית, שלא בימי הקורונה, מעט מאוד נקודות מחברות בין חרדים המתגוררים בבני ברק לבין התושבים החילוניים של רמת גן וגבעתיים, זאת חרף הקרבה הגיאוגרפית בין הערים. כמעט אין נקודות ממשק המחברות גם בין ערביי ישראל לבין תושביה היהודים של המדינה. 
למעשה, מנהיגות פוליטית נעדרת אחריות עשתה שימוש בפערים הקיימים ובריחוק המובנה בחברה הישראלית כדי לקדם אינטרסים פוליטיים במהלך השנים האחרונות, ובכך בעצם העצימה את הריחוק. 

אך החיים, כמו החיים, חזקים מכל דבר אחר. המצב הסוריאליסטי שנוצר עם בוא הקורונה יצר מציאות מורכבת. לצד מותם של כ־200 ישראלים, הדאגה לשלום בני הגיל השלישי והריחוק הכפוי מבני המשפחה, קורים אירועים חיוביים ומעוררי תקווה. למשל שחיילי צה"ל מגיעים לסייע לאוכלוסייה האזרחית בבני ברק ומתקבלים בחום ואהבה. נכון, לא כולם. אבל רובם. לאחרונה חיילי פיקוד העורף נכנסו גם ליישובים ערביים וחרף הרגישות זכו על פי רוב לשיתוף פעולה, לעתים אף מנציגי התנועה האסלאמית ומאנשי דת מוסלמים שמרנים. 

המדינה הקימה מנגנון שבמסגרתו ראשי רשויות, אנשי דת, מובילי דעת קהל וגם נציגים מהמשטרה וגורמי אכיפה נוספים חברו לאנשי מדיה ותקשורת להובלת קמפיין שמיועד לחברה הערבית. המסרים מותאמים לקהל היעד ומועברים בערבית, לא תמיד בצורה מושלמת, אך בהחלט באופן מרשים, תוך שימוש מושכל בפסוקים מהקוראן ובהובלת דמויות מפתח בחברה הערבית, לרבות גיבורי ספורט, זמרים ושחקנים. 

המסר ברור - על הציבור להישאר בבית ולהישמר על נפשו. שורה ארוכה של שייח'ים מוסלמים, אנשי דת דרוזים וכמרים מזרמים שונים בנצרות ממשיכים לצאת בהצהרות בכלי התקשורת, בכרוזים וברמקולים ברחובות במטרה להניא את הציבור מהגעה לבתי התפילה. וזה לא פחות ממדהים.

משהו קרה בשבועות האחרונים: אחים ואחיות, רופאים ורופאות, שוטרים ושוטרות ובעלי מקצועות נוספים מהחברה הערבית המחישו כי בסוף כולנו בני אדם, בין שזה מוצא חן בעיני כולם ובין שלא.

חשוב שבתוך הציניות המאפיינת אותנו הישראלים, המצב הכלכלי הבלתי נסבל והחשש המלווה את האוכלוסייה לנוכח חוסר הוודאות באשר ליום המחר, נישיר מבט אל האמור לעיל ונכיר בעובדה שמדובר בלא פחות מנס. נראה שנתנו לחברה הישראלית הזדמנות אמיתית לרפא את עצמה - לא רק ממגיפת הקורונה אלא גם מעצמה. 

אלא שכל הטוב הזה יעמוד כעת למבחן. היום מתחיל הרמדאן - החודש החשוב ביותר בדת האסלאם. אחד המנהגים החשובים המאפיינים את החג הוא ביקור בני המשפחה, תוך הליכה מבית לבית וקיום ארוחות משותפות לשבירת הצום, שבמהלכן מברכים ומכבדים את המשפחה המורחבת. לא לבקר משמעו לא לכבד. 

במהלך הפסחא נותרו הכנסיות ברחבי הארץ סגורות, וטקסים חשובים, שהתקיימו בארץ הקודש במשך מאות שנים, התבצעו במתכונת מצומצמת ביותר ושודרו דיגיטלית לציבור המאמינים. מנהיגי החברה הערבית קראו לציבור שלהם לנהוג באופן דומה במהלך חודש הרמדאן. 

אך עם הטמפרטורות שעולות והעובדה שבטן ריקה עקב צום ממושך איננה מתכון טוב לרוגע נפשי, עשויה המשמעת בקרב הנמנים עם החברה הערבית להתרופף, והאחווה ושיתוף הפעולה עם גורמי אכיפת החוק עלולים להישחק. ככל שהמצב הכלכלי הקשה יימשך, והפגיעה בעסקים הקטנים והבינוניים תגבר, עלולה תחושת שותפות הגורל השברירית ממילא להינזק. 

חודש הרמדאן מייצר עבור החברה הישראלית אפשרות לבחינת הניצנים החיוביים שנראו בארץ, ולכן השנה הוא חשוב יותר מהרגיל. אם כולנו נעבור את תקופת הרמדאן בשלום, ייתכן שהניצנים יישאו פרי, וניתן יהיה להמשיך לאט ובזהירות לעבר איחוי השסעים.

מדובר במקרה בוחן עבור הציבור הערבי, אך לא רק עבורו. זוהי שעת מבחן לחברה הישראלית כולה: לחוסן שלה, לסובלנות מצד גורמי האכיפה ולהמשך נחישות מקבלי ההחלטות במדינה, להמשיך לעבוד לצד המנהיגות הערבית בארץ לטובת המשך בריאותו ושפיותו של הציבור.