אנחנו נמצאים היום בין יום השואה בעל האופי המיוחד שחלף עלינו בבתים סגורים, לבין יום הזיכרון לגיבורי צה”ל ללא עלייה לקברים – ואז חגיגות יום העצמאות בזום ובסגר. ביום השואה, באחרונה, כל אחד רואה את עצמו כלוחם נועז נגד הנאצים. אבל אין נאצים סביבו. מה עושים? ממציאים אותם. זוהי תסמונת “מזהי התהליכים”, שתופסת תאוצה מיום שואה ליום שואה.
נשיאת בג”ץ אסתר חיות נשאה ביום השואה לפני שנתיים נאום מרשים על שנאת היהודים החולנית שהעולם סובל ממנה, שנאה שמתבטאת גם בשנאה לישראל, אבל השנה אמרה: “כאשת משפט אומר כי עלינו, אנשי המשפט, מוטלת חובה נוספת. כי מהשואה למדנו, למרבה הצער, שניתן בקלות יחסית לרתום את החוק והמשפט לשירות הרוע, ולהניע באמצעותם ובחסותם מפעל מפלצתי מאורגן של רצח עם”.
אוי לנו. היא ואחרים חושבים את עצמם לפרטיזנים הלוחמים בנאצים, אבל פה בישראל אומרים לה בוקר טוב גבירתי הנכבדה, ולמען נוחיות חייה גם מצמידים את משכורתה לגובה האוורסט, שעולה כידוע מעט בכל שנה. אין עיני צרה. מאחל רוב שפע ונחת, אבל אי אפשר להמציא רוע נאצי ביומיום, כשאין רוע כזה. השוואות כאלה הן זיכוי הנאצים. אלה אמירות שנשמעות יותר מדי, בנחיריים רוטטים מרוב פאתוס של לוחמים בנאציזם. הרי אם מה שאנחנו רואים סביבנו זה מה שהנאצים עשו, או סימנים שיובילו למה שהנאצים עשו אם לא ייעצרו בזמן, אז הנאצים הם כמו כולם. מה אנחנו רוצים מהם? בכלל, אסורות כל מיני השוואות לשואה. כן, גם כמו ההשוואה של ביבי ביום השואה את הזיהוי המוקדם של הקורונה עם זיהוי מוקדם של השואה.
כל אחד גם רואה את עצמו כלוחם בעד הדמוקרטיה. כאילו יש סכנה לדמוקרטיה. ישראל יכולה להיות דמוקרטיה בשיטה כזו או אחרת, יכולה להיות מלוכה, יכולה להיות קומוניסטית או תיאוקרטית. את חלק מהמשטרים האלה אני לא סובל ולא מאחל אותם לעצמי אישית, אבל הם לא נאציזם. תפסיקו לחלק לעצמכם אותות גבורה של לוחמים בנאציזם כאשר אין נאציזם.
בכלל, איך מתיישבת עם הדמוקרטיה המושלמת, האמורה לייצג את הצבעת העם בקלפי, העובדה שמי שיש לו 15 מנדטים יהיה בעוד שנה וחצי ראש הממשלה? פירוש הדבר הוא שראש של מיעוט ינהיג את רוב העם. האם זה הגיוני? מוסרי? דמוקרטי?
אולי בבוא היום, כאשר יגיע תורו של גנץ להיות ראש הממשלה, יגיש המכון הישראלי לדמוקרטיה עתירה לבג”ץ נגד מהלך כה מנוגד לדמוקרטיה, ובית המשפט העליון יפיק את לקחי השואה ויבטל את הרעיון המסוכן הזה לדמוקרטיה.
הדמוקרטיה לא באמת בסכנה. מה שנמצא בסכנה הוא חזון הציונות וקידום העם היהודי. אנחנו עומדים בפני אחת ההזדמנויות הגדולות ביותר: החלת הדין הישראלי על היישובים היהודיים בשטחי יהודה ושומרון ובבקעת הירדן. המעצמה המובילה בעולם, ארצות הברית, תומכת בכך. הכל תועד באירוע ההכרזה של מה שנשיא ארצות הברית כינה “תוכנית המאה”. מה שנותר לישראלים לעשות הוא רק לבצע את החלת החוק על היישובים, כולם, ביהודה ושומרון, ועל בקעת הירדן, וסוף סוף להגשים את מפעל ההתנחלות ההרואי. מרפי ידיים ידגישו שייתכן ויהיו לכך מחירים מסוימים. אולי. נעמוד בכך, למען העתיד.
כעת, ערב יום העצמאות של הארץ בגבולות תש”ח, אני חושב על כל מי שהקדיש את חייו לבניית ביתו בבית אל, במעלה אפרים, באפרת, בעלי, בפסגות, בנופים, בעופרה, בנוקדים, בתקוע, בבית חגי, באריאל ובעוד ועוד יישובים קטנים וגדולים. במאמץ של יום קטנות אחד ועוד אחד, בעמידה מול קורבן ועוד קורבן שנרצחו ונפצעו, הם בנו וייפו את הארץ של העם היהודי.
מנהיג ארצות הברית, נישא על אהדה בדעת הקהל האמריקאית לחזרת העם היהודי למולדתו, שקל את כל השיקולים והודיע שארצות הברית מכירה בזכות ישראל להחיל את הדין על כל יישובי ארץ ישראל. גם מדינות אחרות, בהן ערביות, תומכות. מי מעכב? ישראלים. איך יביטו הדורות הבאים במה שמתרחש בישראל מול האפשרות הזו? זו המשימה עכשיו, מעבר לנושאים אקטואליים קטנוניים כאלה או אחרים. זו הסיבה, לדעתי, שנתניהו וחבריו מסכימים לבלוע את שחצנויות המפלגות הקטנות משמאל.