בזמנים שבהם שלטה ישראל בחצי האי סיני, תחילה כחודשיים לאחר מבצע קדש בסוף 1956, ולאחר מכן בשנים 1982־1967, היה האזור גן עדן למטיילים, ובמיוחד לגיאולוגים. מה לא יכלו למצוא שם, חוקרי האדמה וכדור הארץ, בנופים הבראשיתיים של סיני, לצורך מחקריהם? הכל מכל־כל, את כל סוגי התצורות, השכבות, הסלעים, הגבישים והמאובנים.
סיני היה שדה קרבות עקובי דם במלחמות ישראל ומצרים גם לפני מבצע קדש, במלחמת העצמאות, כאשר כוחות צה”ל הגיעו במבצע חורב לפאתי אל־עריש, וכמובן גם אחרי ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, עת המצרים הסתערו על מעוזי צה”ל לאורך התעלה. רבים מהלוחמים היו מילואימניקים, סטודנטים, חוקרים, מרצים. לא מעטים מהם נפלו בקרבות, פתיל חייהם נגדע, מחקרים נפסקו באיבם. אל משפחותיהם, כמו גם אל לימודיהם ועבודתם, לא שבו. כאלה היו למשל ל”ה חללי השיירה שנפלו בתש”ח, בדרכם לגוש עציון, ובהם בנימין (וניה) פרסיץ ז”ל הירושלמי, בן יצחק, ידיד נפש של אבי. כזה היה הגיאולוג תיאודור (תדי) דיקר ז”ל.
“לפני מלחמת ששת הימים הוא היה בין הראשונים להתייצב לדגל”, נכתב עליו בדף “יזכור” האינטרנטי לחללי מערכות ישראל. “אשתו ביקשה אותו לשמור על עצמו ועל כך השיב: ‘קודם כל עליי לשמור על חייליי ואחר כך על עצמי’. היה גאה בתפקידו וידע לקראת מה הוא הולך ולמען מה הוא מוכן לתת את נפשו. ביום הרביעי לקרבות, כאשר פעל כקצין חבלה בגדודו, נפל בקרב ממערב לביר גפגפה בסיני, בשעת התקפה על חניון הלילה של הגדוד, כאשר הזחל”ם שלו נפגע פגיעה ישירה. הניח אישה ושתי בנות קטנות”. תדי דיקר השתתף גם במלחמת 1956, ואני מניח שלא החמיץ את ההזדמנות, בעודו נע בזחל”ם שלו, “לסקור את השטח”. את עבודת הדוקטורט לא זכה להשלים.
לפני המלחמה שממנה לא שב, תדי דיקר היה המתרגל שלי בלימודי גיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים המחולקת. שעות בילינו עמו, שבעה סטודנטים, בבניין שבשכונת ממילא, הצופה אל מגדל דוד שמעבר לגבול. חלקנו עמו את אהבת הארץ, נופיה וסלעיה, ועמו יצאנו לכמה סיורי שטח ופטיש גיאולוגי בידינו. הידיעה על נפילתו בסיני הלמה בנו כפטיש. כל חלל חי בזיכרונם של בני משפחה, חברים. זיכרון שמתעצם עד לכאב כאשר פולחת את האוויר הצפירה קורעת הלב. בראשנו צפים ועולות אותן דמויות שהכרנו, בני משפחה, חברים, שכנים, אשר לעד יישארו צעירים. תדי הוא אחד מהם. לעולם אזכור אותו, ולא רק אותו.
מהשכונה הרמת־גנית שלי אזכור ארבעה: חיים מצליח, שנפל בגבורה במלחמת קדש, חיים הולצמן, שהקריב את חייו כשמטוסו החל לבעור בשמי רחובות, דוד תמיר, שמסוקו נפל הימה בשובו מפעולה מבצעית בסיני, וצביקה ליאור, שכדור תועה בבסיס שבטה קיפד את חייו. מבני מחזורי בבית הספר “אהל שם” אזכור את הטייס צביקה שלומיס (“צ’אמפו”), שנספה בתאונת דרכים, את עוזי קליינמן־קינן ואת בני כהן (“גוגו”), שנפלו בקרבות ברמת הגולן.
בשירותי הצבאי הייתי מ”כ בשלב אימוני קרקע (המכין) של פרחי הטיס. רבים מחניכיי עשו קריירה צבאית מפוארת כטייסים רבי מעללים. מאז קיבלו כנפיים, דאגתי תמיד ליוותה אותם. שלושה מהם נפלו בשירותם: גיורא רזין התל־אביבי, אריה ארגני הירושלמי, יעקב כץ בן קיבוץ גת. עוד שני חללים שזכרם יקר ללבי: אלישע בן־עמי, חבר דגניה ב’, בן מאומץ לדודתי ודודי בקבוצה, שנפל בששת הימים בעמק דותן, והוא עצמו בן של חלל מלחמת העצמאות. ואנטולי (טולה) פפרנו, שפתיל חייו נגדע במהלך השירות הצבאי זמן לא רב לאחר שעלה ערירי ארצה מברית המועצות לשעבר, והוא – הטוראי – קבור בקריית שאול, בסמיכות לקברו של הרמטכ”ל מרדכי מקלף.
23,816 שמות – זה מסדר הנופלים, בניה של האומה כולה, ולוואי ולא יגדל מניינם: “ופניהם דוממות והם עומדים נבוכים/ ואז מישהו מהם לוחש: סליחה, אבל היינו מוכרחים/ ניצחנו בקרבות וכעת אנחנו נחים". בהם ה־14 שהכרתי, מי יותר, מי פחות, מתחנות חיי השונות. חלקם שילמו בחייהם לא בקרב, כי אם בתאונות ועקב תקלות. כל אחד מהם, כמו סגן תדי דיקר, הוא עולם ומלואו, סיפור חיים שנגדעו באיבם, ילדים שלא נולדו, ספרים שלא נכתבו, מחקרים שלא הושלמו, מעשים שלא נעשו, מחיר דמים כבד ששולם כדי להבטיח עצמאות, קוממיות, המשכיות. הבה נפנים, ערב יום העצמאות ה־72, אם הותירו לנו בנינו הנופלים צוואה, זהו הצורך ההכרחי, הקיומי, המיידי, באחדות פנימית!
תדי ודוד, חיים וחיים, צביקה ועוזי, צ’אמפו וגוגו, גיורא ואריה, יעקב וטולה, וניה ואלישע – לנצח אזכרכם.