מבצע קינוח היה מבצע צבאי שנערך בשנת 1973 ובסיומו חטיבת גולני הצליח לכבוש את הר החרמון, זאת במקביל לכוח נוסף שכבש את החרמון הסורי. מודי בן שך שהיה מ"פ בגולני בעת כיבוש החרמון שוחח היום (שלישי) עם חברי הקבינט לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה על זיכרונותיו מהמבצע ועל חברו הטוב רס"ן שמריהו ויניק ז"ל, שנפל בקרב על החרמון. 

רוני דניאל - דיברנו קודם על המלחמה הנשכחת מלחמת לבנון ההיא רצועת הביטחון אני רוצה להוסיף עוד מלחמה נשכחת מלחמת ההתשה בתעלה עד קיץ 70 התנהלה שם מלחמה קשה, מעוזים שחוטפים ארטילריה מטורפת של המצרים נהרגים בסיורים לאורך קו המים אלא שאז לא היו פלאפונים וצילומים וכל התודעה של לשפוך החוצה את החוויות לא הייתה כל כך קיימת. אני זוכר את האמירות השחורות האלה של אנחנו יורדים באוטובוס ונעלה בווספה נהרגו שם אני לא זוכר או לא יודע את מספר החללים במלחמת ההתשה אבל נהרגו רבים באמת נפלו בשבי טייסים שמטוסם נפגע וצנחו שם וזו הייתה מלחמה נוראית והיא באמת מלחמה נשכחת.

בן דוד - הוכרה והוענק לה אות

דניאל - בתודעה החברתית הציבורית לא זוכרים את המלחמה הזאת, כי הייתה כל כך נוראה שמי רוצה להיזכר בזה?

לימור - ונפלה בין ששת הימים לכיפור בין ניצחון לטראומה.

דניאל - אין תיעודים, גם כתבי הטלוויזיה מיעטו להגיע, לרדת לקו, אני לא בא בטענות כמובן.

בן דוד- "רק הטלוויזיה הוקמה ב-68' שלוש שנים אחריה פרצה מלחמת יום כיפור אולי אחת הטלטלות הקשות שידעה החברה אי פעם, אחת המלחמות הקשות, היא מחתה את הרושם של המלחמה שקדמה לה שהייתה כה נוראה".

דניאל - נכון לשים דגלון גם על יד הדבר הזה.

בן דוד - בהקשר של יום כיפור נדבר עם מודי בן שך שהיה מפקד סיירת גולני ובזמן המלחמה היה מפקד פלוגה. ספר לנו על המלחמה, על ויניק.
"ויניק קיבל את הסיירת כחודש לפני המלחמה, הוא עוד היה בשלבי קליטה בה ובעצם הוא נהרג בסוף המלחמה. בימים הראשונים של הבלימה אז הסיירת, חלקה לפחות, יחד עם ויניק היו במוצב 104 שבאותו זמן עמד בפני תקיפות לא פשוטות של הסורים, דרומית אל מגדל אל שמאס. במצב הזה היה חשש שעוד מוצבים ישראליים יכבשו, הסורים ניסו מספר פעמים לכבוש את מוצב 104 והכוח של הסיירת הגיע למוצב ובעצם הגן עליו ומנע את כיבושו. היו להם שם מספר נפגעים היה גם הרוג מהסיירת נהרג שם ועוד נפגעים ופצועים".

ויניק עצמו נפצע.
"הייתה לו פציעה קלה כן, לא משהו רציני. פציעה קלה."

כיבוש החרמון?
"ההגנה על 104 הייתה בימים הראשונים וכיבוש החרמון בעצם היה הדבר האחרון של המלחמה.

מהר מהר בטרם תיכנס הפסקת אש?
"זה היה ברור שזה ייקרה, לגולני היה ברור שזה יקרה. בסופו של דבר בעצם האקט האחרון היה כיבוש החרמון".

דניאל - פגשתי את ויניק ואמרתי לו אני רוצה להצטרף אלייך לכיבוש. הוא אמר לי 'עזוב שטויות, לנו יש משימה צדדית' ואז הלכתי עם 51 עד הכניסה למוצב החרמון ושם הסתבר לי שויניק נהרג.
"לסיירת הייתה משימה אוגפת מצד אחד ואלטרנטיבית מצד שני. הם היו צריכים להגיע, פחות או יותר, דרך הרכבל לכיוון רכבל עליון ולהשתלט על המקום הזה. במהלך ההשתלטות היו להם 4 הרוגים שאחד מהם היה ויניק, בהיתקלות מכוח קטן שיצר בעיה גדולה לגולני ולסיירת".

הכביש נחסם אם אני זוכר נכון מטנק שנפגע על הציר.
"כן אבל זה באזור אחר. המוצב שממנו ויניק נפגע ואליו ירה והסתער היה מוצב שנמצא ממש מתחת לרכבל עליון, זה היה מוצב או עמדה של מספר חיילים סורים, שבסופו של דבר אותרו על ידי האנשים של הסיירת אבל בשלב הזה היו 3 הרוגים ולאחר מכן עוד הרוג".

ספר לנו על שמריהו
"אני הכרתי את ויניק 3 שנים בערך לפני המלחמה, היינו יחד מ"מים באותה פלוגה של 51, אצל המ"פ חידו שלימים נהרג בלבנון. היינו חברים מאוד טובים, גרנו כשנה באוהל סיירים יחד. אל"מ חידו אברהם היה מ"פ אגדי ב-51, הוא היה מ"פ מסוג אחר לגמרי. אנחנו, ויניק ואני, הערצנו אותו. הוא היה שדאי יוצא דופן. בכל מקרה ויניק ואני היינו באותה פלוגה, והיינו חברים טובים. החברות בינינו גם גלשה לתחומים שמעבר לצבא, ויניק היה מהחומר שממנו עשויים גנרלים, רמטכ"לים, הוא היה בחור עם מנהיגות טבעית יוצאת דופן, כריזמטי, יפה תואר, חייל יוצא מן הכלל טוב, מושבניק. הוא גר בית ליד רפול וחלק גדול מהחופשות שלו הייתי נוסע בעקבותיו לרפול הביתה. הרבה היינו יושבים עם רפול שהיה מתעניין מה קורה בגולני. ממש היה לו בית שהמגרש שלהם גבל במגרש של רפול וכשהיה מגיע לתרגילים היה שואל את ויניק בקשר מה שלום הסוס.

זה כל כך רפול
"היינו חברים טובים, את ראש השנה שלפני המלחמה בילינו שנינו עם החברות שלנו בחיפה, שלווים לגמרי ולא מודעים בכלל לסיטואציה. לימים עברנו ששנינו מהגדוד לבזק, אני הייתי במלחמה בקורס מ"כים וחודש לפני המלחמה אמיר דרורי המח"ט בחר בויניק להיות מפקד הסיירת. ויניק ראה בזה דבר יוצא דופן מבחינת ההכרה בו וביכולותיו. חשוב אולי להגיד שויניק היה בתחילת דרכו בצבא בקורס טייס ואלינו הוא הגיע לאחר שעף מקורס הטייס. הוא הגיע דבר ראשון לבה"ד 1 והיה שם שנה, הוא היה רעב לחיילות, לקרביות, לאווירה של גולני והצטרף לגולני. זה היה המסלול שלו. בכל אופן הוא היה שדאי יוצא דופן ואדם יוצא דופן, בעיני, שהכרתי אותו היטב. הכרנו את הבתים אחד של השני והיינו מתארחים האחד אצל השני והיינו חברים בלב ובנפש".

אתה שומר על קשר עם משפחתו?
"היה לי מאוד קשה לשמור איתם על קשר. אמא שלו נפטרה לפני מספר שנים. אני בקרב השני של החרמון לא השתתפתי, אמיר דורי המחט רצה לשמר את הפלוגה שלי בתור עתודה פיקודית לחטיבה. היינו קורס מ"כים, מחזור נובמבר, חטפנו מכה קשה של 15 הרוגים בעליה הראשונה לחרמון ואמיר שחשב קדימה הרבה יותר מאיתנו אמר בפלוגה הזאת אני לא נוגע. באמת ממנה יצאו אחר כך כל המ"מים, מ"פים ואפילו מג"דים של החטיבה. אז הוא לא נתן לנו להשתתף, אני בסוף הקרב עם שחר כשהבנתי שהמצב קשה, אני זוכר את עצמי יושב ומתקשר בקשר ושואל מה שלום קודקוד 5 שהיה החבר הכי טוב שלי, ואיש לא עונה לי בקשר. אף אחד, התחמקו ממני כולם, ובסוף בחור בשם גדי נאמן שהצטרף לחברה של יוני נתניהו שצפו על החרמון מאחורנית הוא אמר לי – 'קודקוד 5 אינו עוד עימנו'.אני  זוכר את המילים שלו עד היום".

עריכה: עופרי גליכמן

מודי בן שך – משדר יום הזיכרון

רוני דניאל - דיברנו קודם על המלחמה הנשכחת מלחמת לבנון ההיא רצועת הביטחון אני רוצה להוסיף עוד מלחמה נשכחת מלחמת ההתשה בתעלה עד קיץ 70 התנהלה שם מלחמה קשה, מעוזים שחוטפים ארטילריה מטורפת של המצרים נהרגים בסיורים לאורך קו המים אלא שאז לא היו פלאפונים וצילומים וכל התודעה של לשפוך החוצה את החוויות לא הייתה כל כך קיימת. אני זוכר את האמירות השחורות האלה של אנחנו יורדים באוטובוס ונעלה בווספה נהרגו שם אני לא זוכר או לא יודע את מספר החללים במלחמת ההתשה אבל נהרגו רבים באמת נפלו בשבי טייסים שמטוסם נפגע וצנחו שם וזו הייתה מלחמה נוראית והיא באמת מלחמה נשכחת.

בן דוד - הוכרה והוענק לה אות

דניאל - בתודעה החברתית הציבורית לא זוכרים את המלחמה הזאת, כי הייתה כל כך נוראה שמי רוצה להיזכר בזה?

לימור - ונפלה בין ששת הימים לכיפור בין ניצחון לטראומה.

דניאל - אין תיעודים, גם כתבי הטלוויזיה מיעטו להגיע, לרדת לקו, אני לא בא בטענות כמובן.

בן דוד- "רק הטלוויזיה הוקמה ב-68' שלוש שנים אחריה פרצה מלחמת יום כיפור אולי אחת הטלטלות הקשות שידעה החברה אי פעם, אחת המלחמות הקשות, היא מחתה את הרושם של המלחמה שקדמה לה שהייתה כה נוראה".

דניאל - נכון לשים דגלון גם על יד הדבר הזה.

בן דוד - בהקשר של יום כיפור נדבר עם מודי בן שך שהיה מפקד סיירת גולני ובזמן המלחמה היה מפקד פלוגה. ספר לנו על המלחמה, על ויניק.
"ויניק קיבל את הסיירת כחודש לפני המלחמה, הוא עוד היה בשלבי קליטה בה ובעצם הוא נהרג בסוף המלחמה. בימים הראשונים של הבלימה אז הסיירת, חלקה לפחות, יחד עם ויניק היו במוצב 104 שבאותו זמן עמד בפני תקיפות לא פשוטות של הסורים, דרומית אל מגדל אל שמאס. במצב הזה היה חשש שעוד מוצבים ישראליים יכבשו, הסורים ניסו מספר פעמים לכבוש את מוצב 104 והכוח של הסיירת הגיע למוצב ובעצם הגן עליו ומנע את כיבושו. היו להם שם מספר נפגעים היה גם הרוג מהסיירת נהרג שם ועוד נפגעים ופצועים".

ויניק עצמו נפצע.
"הייתה לו פציעה קלה כן, לא משהו רציני. פציעה קלה."

כיבוש החרמון?
"ההגנה על 104 הייתה בימים הראשונים וכיבוש החרמון בעצם היה הדבר האחרון של המלחמה.

מהר מהר בטרם תיכנס הפסקת אש?
"זה היה ברור שזה ייקרה, לגולני היה ברור שזה יקרה. בסופו של דבר בעצם האקט האחרון היה כיבוש החרמון".

דניאל - פגשתי את ויניק ואמרתי לו אני רוצה להצטרף אלייך לכיבוש. הוא אמר לי 'עזוב שטויות, לנו יש משימה צדדית' ואז הלכתי עם 51 עד הכניסה למוצב החרמון ושם הסתבר לי שויניק נהרג.
"לסיירת הייתה משימה אוגפת מצד אחד ואלטרנטיבית מצד שני. הם היו צריכים להגיע, פחות או יותר, דרך הרכבל לכיוון רכבל עליון ולהשתלט על המקום הזה. במהלך ההשתלטות היו להם 4 הרוגים שאחד מהם היה ויניק, בהיתקלות מכוח קטן שיצר בעיה גדולה לגולני ולסיירת".

הכביש נחסם אם אני זוכר נכון מטנק שנפגע על הציר.
"כן אבל זה באזור אחר. המוצב שממנו ויניק נפגע ואליו ירה והסתער היה מוצב שנמצא ממש מתחת לרכבל עליון, זה היה מוצב או עמדה של מספר חיילים סורים, שבסופו של דבר אותרו על ידי האנשים של הסיירת אבל בשלב הזה היו 3 הרוגים ולאחר מכן עוד הרוג".

ספר לנו על שמריהו
"אני הכרתי את ויניק 3 שנים בערך לפני המלחמה, היינו יחד מ"מים באותה פלוגה של 51, אצל המ"פ חידו שלימים נהרג בלבנון. היינו חברים מאוד טובים, גרנו כשנה באוהל סיירים יחד. אל"מ חידו אברהם היה מ"פ אגדי ב-51, הוא היה מ"פ מסוג אחר לגמרי. אנחנו, ויניק ואני, הערצנו אותו. הוא היה שדאי יוצא דופן. בכל מקרה ויניק ואני היינו באותה פלוגה, והיינו חברים טובים. החברות בינינו גם גלשה לתחומים שמעבר לצבא, ויניק היה מהחומר שממנו עשויים גנרלים, רמטכ"לים, הוא היה בחור עם מנהיגות טבעית יוצאת דופן, כריזמטי, יפה תואר, חייל יוצא מן הכלל טוב, מושבניק. הוא גר בית ליד רפול וחלק גדול מהחופשות שלו הייתי נוסע בעקבותיו לרפול הביתה. הרבה היינו יושבים עם רפול שהיה מתעניין מה קורה בגולני. ממש היה לו בית שהמגרש שלהם גבל במגרש של רפול וכשהיה מגיע לתרגילים היה שואל את ויניק בקשר מה שלום הסוס.

זה כל כך רפול
"היינו חברים טובים, את ראש השנה שלפני המלחמה בילינו שנינו עם החברות שלנו בחיפה, שלווים לגמרי ולא מודעים בכלל לסיטואציה. לימים עברנו ששנינו מהגדוד לבזק, אני הייתי במלחמה בקורס מ"כים וחודש לפני המלחמה אמיר דרורי המח"ט בחר בויניק להיות מפקד הסיירת. ויניק ראה בזה דבר יוצא דופן מבחינת ההכרה בו וביכולותיו. חשוב אולי להגיד שויניק היה בתחילת דרכו בצבא בקורס טייס ואלינו הוא הגיע לאחר שעף מקורס הטייס. הוא הגיע דבר ראשון לבה"ד 1 והיה שם שנה, הוא היה רעב לחיילות, לקרביות, לאווירה של גולני והצטרף לגולני. זה היה המסלול שלו. בכל אופן הוא היה שדאי יוצא דופן ואדם יוצא דופן, בעיני, שהכרתי אותו היטב. הכרנו את הבתים אחד של השני והיינו מתארחים האחד אצל השני והיינו חברים בלב ובנפש".

אתה שומר על קשר עם משפחתו?
"היה לי מאוד קשה לשמור איתם על קשר. אמא שלו נפטרה לפני מספר שנים. אני בקרב השני של החרמון לא השתתפתי, אמיר דורי המחט רצה לשמר את הפלוגה שלי בתור עתודה פיקודית לחטיבה. היינו קורס מ"כים, מחזור נובמבר, חטפנו מכה קשה של 15 הרוגים בעליה הראשונה לחרמון ואמיר שחשב קדימה הרבה יותר מאיתנו אמר בפלוגה הזאת אני לא נוגע. באמת ממנה יצאו אחר כך כל המ"מים, מ"פים ואפילו מג"דים של החטיבה. אז הוא לא נתן לנו להשתתף, אני בסוף הקרב עם שחר כשהבנתי שהמצב קשה, אני זוכר את עצמי יושב ומתקשר בקשר ושואל מה שלום קודקוד 5 שהיה החבר הכי טוב שלי, ואיש לא עונה לי בקשר. אף אחד, התחמקו ממני כולם, ובסוף בחור בשם גדי נאמן שהצטרף לחברה של יוני נתניהו שצפו על החרמון מאחורנית הוא אמר לי – 'קודקוד 5 אינו עוד עימנו'.אני  זוכר את המילים שלו עד היום".