החיילים ששירתו בעזה כבר לא שומרים את הסיפורים שלהם בבטן

מה שמאפיין אולי יותר מכל את המתחולל סביב קבוצת הפייסבוק החדשה "סיפורים מרצועת עזה, טרם הנסיגה", שנפתחה אך לפני כשבועיים וסחפה לתוכה את כל מי שהיה בתופת העזתית, הוא תחושת השחרור. במשך שנים ארוכות, אותם חיילים שמרו את סיפוריהם בבטן ומשנודע להם על קיומה של הקבוצה, ההצטרפות אליה לא איחרה לבוא, כאשר עבור חלקם היא לוותה בהיסוס קל – הם התחילו לכתוב. ופתאום הכל פרץ החוצה בזרם בלתי נפסק של מילים ותמונות, עם לא מעט עצב וכאב. פתאום נפרץ סכר ההדחקה והסיפורים הישנים צפו ועלו מחדש, מטלטלים את נפשם של אלה ששירתו בעזה.

"אני חמישה ימים בקבוצה הזו... שלושה לילות כבר כמעט ולא ישן... (אני חושב שכבר למעלה מ־15 שנים לא חלמתי על הימים ההם)", כתב אחר.

הצורך לספר

מי שיזם והקים את הקבוצה החדשה הוא איציק יהושע, איש הייטק ששירת כלוחם בפלוגה המבצעית של גדוד שמשון. "יש בקבוצה הזו אנשים שהחזיקו שנים ארוכות את הסיפורים בבטן, והקבוצה עוזרת להם להתמודד, זה סוג של טיפול נפשי קבוצתי", אומר יהושע. "אנחנו סוחבים שנים את הצורך לספר, ובעקבות פתיחתה של הקבוצה 'סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים' שהציפה את הרשת, הרמתי טלפון לשי שמש הסמג"ד, ובעצה אחת החלטנו לפתוח קבוצה. התוצאות היו מהירות ומדהימות. הקבוצה גדלה בקצב אקספוננציאלי – תוך שבועיים הגענו ליותר מ־6,000 חברים עם יותר מ־170 אלף שיתופים". 

למרות שמדובר בקבוצה שפונה לחיילים וחיילות, קצינים וקצינות, ששירתו ברצועה עד לפני הנסיגה, החליטו מנהלי הקבוצה לצרף גם את המשפחות השכולות, וגם את תושבי גוש קטיף, שעם פינויו עזב צה"ל את עזה. "אני מקבל כל העת מאות פניות ותגובות גם בהודעות פרטיות ממח"טים, סמח"טים וקצינים בכירים המשרתים גם בימים אלה, ומנועים מליטול חלק בקבוצה, אך מבקשים לחזק ולהתעדכן", מוסיף יהושע.
אופירה קריאף שירתה כתצפיתנית בעזה בשנים 2004־2002. לדבריה, 16 שנים לא דיברה על התקופה ההיא כי לא היה לה עם מי לחלוק. “כשנפתחה הקבוצה, נשאבתי לתוכה, יומיים לא אכלתי, שבוע שלם בכיתי, פשוט התפרקתי ולא תפקדתי”, היא מספרת, “עד שמשפחתי ניסתה לשכנע אותי לצאת מהקבוצה”. 

לא רק שהיא לא יצאה, היא אפילו משמשת אחת ממנהלות הקבוצה לצדו של המייסד יהושע. כמו רבים אחרים, גם קריאף חוותה את הרגעים הקשים, את הפצועים וההרוגים. “הפיגוע הקשה בנצרים באוקטובר 2003 תפס אותי כמה ימים לאחר השחרור מהשירות הסדיר”, אומרת קריאף. “לא חשבתי פעמיים והחלטתי לשוב מיד לשירות קבע בדיוק באותו המקום”. בפיגוע הזה נהרגו חברותיה סמל עדי אוסמן וסמל שרית שניאור סניור, וחבר נוסף – סמ”ר אלון אברהמי. “המחבל נכנס לתוך היישוב, לחדר שבו ישבתי לפני השחרור. היינו ילדים וצעדנו יום יום לצדו של מלאך המוות מבלי להבין את עוצמת המקום או המסוכנות שלו. הפיגוע נתן לנו סטירה מצלצלת. אני זוכרת חודשים אחרי כן עוד חוויתי תחושה של פחד, מועקה קשה, סוג של עלבון".

בין אלפי הפוסטים בקבוצה בולט גם צמד המילים “פוסט־טראומה”. אחד החברים העלה פוסט מרגש שבו הוא מעיד על עצמו כי הוא נכה צה”ל הסובל מפוסט־טראומה ומרצה על התופעה בארץ ובעולם. בפוסט שלו הדגיש כי זיהה בקבוצה לוחמים שהם פוסט־טראומתיים בארון, וקרא להם ללכת לטיפול. 

יהושע מודע לתופעה בקרב החברים הרבים בקבוצה. “זו הייתה תקופה אינטנסיבית שבה חווינו בגיל צעיר אירועים קשים”, הוא נזכר. “ישנו עם נשק מתחת לראש ומחסנית בהכנס, כל הזמן המחבלים ניסו לחדור. מאז שנפתחה הקבוצה, אני מגלה כל בוקר הודעות רבות בוואטסאפ, מחיילים פוסט־טראומתיים. אחד מהם כתב לי כי נכנס לקבוצה אך יצא מיד וביקש ממני לוודא שאכן הוא חסום, כך שלא ייתקל שוב בפוסטים הקשים”. 

יהושע מספר כי הקבוצה כבר יצרה קשר עם כמה עמותות וארגונים המטפלים בפוסט־טראומה וגם עם עורכי דין שיפעלו פרו בונו לטובת חברי הקבוצה. במקביל נעשתה פנייה למערכת הביטחון כדי לאפשר טיפולי חינם לחיילים שנפגעו נפשית.
גם הורים שכולים נשאבו אל תוך הקבוצה. כך למשל נורית אלרז, אמו של רס"ן מור אלרז ז”ל, שביקשה לקבל מחברי הקבוצה פרטים נוספים על הבן שנפל. וכך, בקבוצה מתרקמים דיאלוגים מרגשים. באחד הפוסטים תיארה חיילת ששירתה בעזה את נסיבות מותו של החייל דורון לב ז"ל, שנהרג מירי צלף ב־2003 באחת העמדות בבסיס נוה דקלים. בין השאר כתבה החיילת: "הבנתי שעוד שעה או שעתיים חייה של אמא ישתנו מקצה לקצה. היא בטח עוד ישנה, חשבתי, כאב לי עליה בלי שהכרתי אותה. הגעתי ללוויה ועמדתי רחוק". שוש לב, אמו של דורון ז"ל, נחשפה לפוסט והגיבה: "יקרה שלי. פעם ראשונה שאני פוגשת את שמך. אני האמא שאת מדברת עליה. דייקת בכל מילה. תודה שאת זוכרת. ריגשת אותי עד דמעות".

שוש לב מספרת על הרגע שהתוודעה לקיומה של הקבוצה. "כאשר נכנסתי לקבוצה הייתי המומה מהפוסטים על הלחימה בעזה ומהתגובות בנוגע לדורון. בחיים לא אחזור לחיים, אבל לא אנחנו החשובים, אלא הילדים שנפלו. הקבוצה הזו מרגשת ונותנת המון אינפורמציה", היא אומרת. "צריך להבין שמדובר בילדים בני 19. חברו הטוב של דורון, ואלרי, סיפר לי איך דורון הלך לו בין הידיים. כשדורון התמוטט ושכב פצוע אנוש הוא פנה לואלרי 'קר לי, יש לי כובע גרב בכיס הדגמ"ח, תוציא ותחבוש לי'. הקבוצה הזו, היא כמו טיפול נפשי בשבילם, הם מוציאים דברים ששמרו בפנים הרבה זמן. אני די חריגה ביחס שלי לשכול, אני שונאת את המונח שכול ולא אוהבת שמכנים אותנו הורים שכולים. הבנתי שאני רוצה לקבל את החיים שלי בחזרה, לחזור לאנשים החיים, לא מעוניינת לעסוק בזה כל הזמן. אף אחד לא ייקח לי את הזיכרון של דורון. אנחנו לא חיכינו למדינה או לעמותות, הנצחנו את דורון בכספנו, בחדר כושר ובגינה ציבורית בחולון (עיר מגוריהם) ובמגרש ספורט ביישוב נווה. ולמרות זאת, הקבוצה החדשה בפייסבוק חשובה. לוחמים ששמרו דברים בבטן זמן רב, פתאום כותבים פוסטים ארוכים, זה מרגש ומעניק להם מעין טיפול נפשי. לא רק אני נכנסתי לקבוצה, כל המשפחה נכנסה".

מקום להנצחה

ויש כמובן גם סיפורים על מבצעים והצלחות. אורן יצחקוב, מפקד פלחו"ד שמשון, העלה פוסט ארוך, מפורט ומרתק, שבו הוא מספר על מבצע "דרך המלך" באוקטובר 2004, שבו חיילי הגדוד חיסלו 15 מחבלים. "שנים ארוכות שתקתי. לא סיפרתי על הקרבות אפילו לקרובים לי ביותר", אומר יצחקוב, שסיפר כי הוא סוחב מטען רגשי משירותו בעזה. "הקבוצה החדשה היא מעין טיפול פסיכולוגי, ראינו חברים בטנק שהפכו לאבק, איבדנו חברים וחווינו פצועים. הקבוצה הזו פותחת את הפצע אך גם סוגרת מעגל". 

כל מי שמשוטט בפיד הקבוצה ימצא אינספור סיפורים אנושיים הנעים בין עצב לשמחה ובין כאב לתקווה, סיפורים על אומץ, הקרבה, על שעריה הכבדים של עזה שבה המציאות עולה על כל דמיון, על הפיגועים הקשים, על הנופלים הצעירים ועל הפצועים – על איש מילואים מארצות הברית שהתפטר ממקום עבודתו רק כדי להגיע ולסייע לחברים, והגיע לבסיס היישר מנמל התעופה עם המזוודה ביד, על ציורי הילדה הפלסטינית שנתגלו במקרה והסגירו את שיטות הפעולה של המחבלים, על מחבל שהצליח לחמוק מאש צה"ל משום שבידו האחת אחז קלצ'ניקוב ובידו האחרת ילדה עם תיק בית ספר על גבה. באחד הפוסטים המרגשים הללו, חייל ששירת ברצועה, העלה סרטון הנצחה שבו הוא סופד לחברים שנהרגו, כשברקע צלילי הגיטרה של "הנסיך הקטן" האלמותי.

הצורך להנציח ולתעד את מה שאירע ברצועה בולט אצל רבים מחברי הקבוצה. "זה מקום להנציח, מקום לשיתוף זיכרונות ולתיעוד הפעילות המבצעית של הלוחמים", אומר יהושע. 

"באופן טבעי הקבוצה גם משמשת במה לפעילות משותפת ובערב יום הזיכרון ארגנו טקס זיכרון בזום והשתתפו בו חיילים רבים וגם קצינים בכירים", מוסיפה קריאף. "כדי להבין מה קרה שם היית צריך להיות שם, בעזה. פתאום אנשים שהיו שם ונכנסו לקבוצה קיבלו חיזוק שמה שהם מרגישים אכן קרה באמת. אסור לשכוח וחשוב מאוד גם להנציח את הנופלים". 

"עד היום אנשים לא מבינים מה קרה בעזה", מוסיף יצחקוב. "יש לי תסכול מהיעדר תיעוד על מה שקרה שם. להבדיל מלבנון, על עזה לא כתבו מספיק ספרים ולא עשו סרטים, יש בנו צורך עז לספר את הסיפור הזה. אני לא חובב פייסבוק, אבל הקבוצה עונה על הצורך הזה".

בשלל פוסטים ותמונות, הסיפורים מעזה מספקים הצצה למציאות יוצאת הדופן שחוו החיילות והחיילים בתוככי הרצועה. כל פוסט שכזה נותן מזור ולו במעט לנפש הפצועה ולזיכרונות הכואבים, ומחזק את תחושת השייכות ואחדות הגורל.