סדר עדיפויות: תעדוף חולי הקורונה מסכן אוכלוסיות בתפקוד נמוך

חשיפת המלצותיה של הוועדה לתעדוף הטיפול בחולי קורונה עוררה סערה ציבורית, ובצדק. לפי ההמלצות, במקרה של מחסור בכוח אדם ובציוד רפואי, ייערך תעדוף של הטיפול בחולי קורונה קשים בהתאם לרמת התפקוד היומיומי שלהם. כך, חולה עם ”תפקוד קל או מוגבלות קלה” יטופל בעדיפות הראשונה, אך חולה שנייד באופן חלקי ושאינו מסוגל לעבוד יזכה לטיפול רק בעדיפות שנייה.

מי שמרותקים לכיסא גלגלים או למיטה רוב שעות היום, ואלה המוגדרים כ”אינם מסוגלים לעבוד”, ידורגו אף נמוך מכך בעדיפות השלישית או הרביעית. הסוגיה מציפה שאלות מוסריות ואתיות רחבות: האם ערך חיים של אדם אחד שווה יותר מערך חיים של אדם אחר?

אם ההמלצות האלה נשמעות לכם אטומות או אפילו אכזריות, אתם לא טועים. קשה להאמין שתפיסה כה מיושנת וכה סטריאוטיפית כלפי אנשים עם מוגבלות מגיעה מוועדה רשמית, הכוללת נציגות של אנשי אתיקה ורפואה. האכזבה מהוועדה היא גדולה במיוחד מכיוון שאחרי שנים של חוקים פורצי דרך והישגים חברתיים שקידמו זכויות ושוויון, נראה שבבת אחת חזרנו שנות דור לאחור. שוב הדעות הקדומות, שוב האפליה, ושוב ההתמקדות הפסולה במוגבלות במקום באדם שחי איתה.

שורש הרע היא ההכללה. במקום להמליץ כמקובל על בחינת המצב הרפואי הספציפי של כל מטופלת ומטופל, ולקבל החלטה מקצועית על סמך הסיכוי שלהם לשרוד ולהחלים באמצעות הנשמה, הוועדה פשוט מכלילה ומתייחסת לאנשים עם מוגבלות כמקשה אחת. המלצותיה מתייגות את כל האנשים עם מוגבלות – קבוצה המונה למעלה ממיליון וחצי ישראלים, כ־20% מאוכלוסיית המדינה – כקבוצה אחת, אשר כל מי שנמנה עמה הוא בהכרח חלש, חולה, בעל תרומה נמוכה לחברה וסיכוי נמוך להחלמה. סטריאוטיפים שאבד עליהם הכלח.

אנשים עם מוגבלות יכולים להיות חזקים, בריאים ומצליחים בדיוק כמו אחרים, ולעתים יותר. אין כל קשר בין מצבו התעסוקתי של אדם, או העובדה כי הוא מתנייד בכיסא גלגלים, לבין סיכויי הישרדותו מקורונה. שיקול הדעת הרפואי חייב להיות אינדיבידואלי, ותלוי בנסיבותיו האישיות של כל חולה. אין מקום לשיקולים שאינם רפואיים, ואשר לא ברור מי אמור להכריע לגביהם ועל סמך אילו קריטריונים. אחרת, המשמעות היא שחייהם של אנשים עם מוגבלות – וגם של קשישים בנסיבות מסוימות – שווים פחות. זוהי תפיסה פסולה לפי כל אמת מידה מוסרית או חוקית.\

בהקשר זה, ספק אם המלצות הוועדה עולות בקנה אחד עם החוק ועם מחויבויותיה הבינלאומיות של ישראל. כידוע, השוויון לאנשים עם מוגבלות מעוגן בחקיקה ראשית מאז 1998, ואמנת האו”ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות – אמנה שישראל היא צד לה – אוסרת על שלילת טיפול רפואי מחמת מוגבלות. האמנה גם מבטיחה את ההגנה על אנשים עם מוגבלות במצבי חירום. מכאן, שהוועדה הייתה אמורה להמליץ על דרכים לחיזוק הטיפול באנשים עם מוגבלות סביב הקורונה במקום לקרוא לתעדוף נמוך של טיפול כזה. ייתכן כי הבטחת ייצוג בוועדה לאנשים עם מוגבלות, דבר שלא נעשה, היה מונע מראש אימוץ גישה כה ארכאית ומנותקת מהמציאות.

הסכנה ארוכת הטווח שבהמלצות היא הלגיטימציה שהן עלולות לתת לפגיעה חמורה עוד יותר בזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ביום שאחרי. משבר הקורונה הוא לא רק אתגר לבריאות הציבור ולכלכלה, אלא גם מבחן מוסרי ראשון במעלה. אפליה ופחד מהאחר הם לרוב תוצרי לוואי של משברים רחבי היקף, אך אם נשכיל לזהות אותם ולהימנע מהם מראש, נוכל לצלוח את המשבר הנוכחי חזקים יותר כמדינה וכחברה. 

הכותבת היא מנכ"לית קרן משפחת רודרמן.