הקורונה הגיעה אלינו כרעם ביום בהיר והכניסה לחיינו אי-ודאות רבה. בהמשך נסגרו מקומות העבודה, ואנחנו מצאנו את עצמנו גם בלי פרנסה. התאמצנו והשתדלנו מאוד למצוא ודאות ומידע - ומיום ליום העניינים התבהרו וגילנו עוד קצת על הווירוס, עוד קצת על החברה והממשלה שלנו ועוד קצת על עצמנו ועל משפחתנו.
עכשיו, עם ההחלטה לפתוח את המשק ולחזור למסגרות החינוכיות במתכונת זו או אחרת - שוב רב הנסתר על הגלוי. כדי למזער את הלבטים והחששות, קיבצתי עבורכם, ההורים, כמה כלים יישומיים לעבור את המשוכה.
היו שלמים עם החלטתכם. תהיה הסיבה שבעטיה תחליטו להחזיר או לא להחזיר את ילדכם למסגרת, היו שלמים עם ההחלטה שאתם מגבשים. לראות הורה נחוש ובטוח הוא דבר מרגיע אוטומטית.
טקסיות. כדי להפוך מעברים לפשוטים יותר רגשית ופיזית, קיימו "טקס" המסמל סוף של משהו אחד והתחלה של אחר באופן מוחשי. כדאי לקיים שני טקסים: פרידה מהתקופה בבית ופרידה לפני ההגעה לגן או למסגרת החינוכית. קבעו סגנון פרידה שיקל על ילדכם (נשיקה סודית, כִּיף סודי וכו'). אפשר להשתמש בחפץ מעבר שהילדים יוכלו לשאת איתם ולהיעזר בו ברגע של געגועים.
תיווך. הכינו את הילדים מראש לקראת השינוי (כשהוא ודאי). עודדו את הילדים בכוח שלהם. הזכירו להם חוויות טובות שהיו במסגרת החינוכית והרגיעו שאתם תמיד כאן בשבילם.
פרקטיות. ילדים אוהבים דברים מוחשיים, אז בבקשה פחות דיבורים ויותר מעשים. חשבו יחד מהם הקשיים שצפויים לילדכם בחזרה למסגרת וחשבו יחדיו מה יוכל לעזור לילדיכם ברגעי המשבר הללו.
"החיים החדשים". היכרות עם הקורונה כווירוס מדבק שעלינו להישמר ממנו. דברו על השינויים שנכנסו לחיינו ועל תפקידם ביכולת שלנו לשמור על עצמנו.
חשוב שנהיה עם יד על הדופק לאורך כל תקופת ההסתגלות לשגרה החדשה. שמרו על שיח רגשי עם הילדים, אפשרו להם לדבר על החששות, הדאגות, הצרכים והמאוויים שלהם. היו ערניים לשינויים התנהגותיים, היו שם בשבילם והעניקו להם תחושת ביטחון שאתם כאן בשבילם בתהליכי הקליטה מחדש. והכי חשוב – הבינו והכילו את הקושי שבשינוי ובאי-ודאות, הרי רק לא מזמן אנחנו היינו (ועודנו) במצב דומה.
הכותבת היא מדריכת הורים וצוותים חינוכיים ורכזת הגיל הרך במכון אדלר