אם ההסכם הקואליציוני יאושר, תיווצר בישראל שיטת ממשל חדשה

כללי המשחק: אם התיקונים לחוקי היסוד, לפי ההסכם הקואליציוני בין כחול לבן לליכוד, יאושרו, תקום בישראל צורת ממשל חדשה. במקום ממשל המבוסס על רוב קואליציוני שבראשו עומד ראש ממשלה אחד המרכז בידיו עוצמה פוליטית רבה, נקבל “ממשלת חילופים”, שבה הכוח מתחלק לכאורה שווה בשווה בין שני גושים פריטטיים, ושבראשה עומדים שני אישים – ראש ממשלה בפועל וראש ממשלה חלופי.

חלק מהביקורת על ההסכם מתמקד בשינוי כללי המשחק החוקתיים באופן חפוז על מנת לפתור בעיות שהן במהותן פוליטיות – מבוי סתום פרלמנטרי המונע הרכבת ממשלה, וחוסר אמון קיצוני בין הצדדים. ביקורת נוספת עוסקת בפגיעה בשלטון החוק, הטמונה בהרחבת ההסדרים לכהונה תחת הליכים פליליים של ראש הממשלה המכהן גם לראש הממשלה החלופי.

קשה להתווכח עם המקטרגים. גם אני סבור שההסכם מייצר הסדר בעייתי, הן עקרונית והן מעשית. עם זאת, הביקורת מחטיאה את ההקשר הפוליטי הרחב של ההסכם. אפשר להסתכל על ההסכם כעל הסדר חוקתי מעברי, המאפשר לדמוקרטיה לחלץ עצמה ממשבר פוליטי המסכן את המשך תפקודה התקין.

הסדרים חוקתיים מעבריים התפתחו בעולם בעיקר בעת מעבר ממשטר אוטוריטרי לדמוקרטי, או כחלק מתהליך סיום של סכסוך פוליטי אלים. דוגמה להסדר כזה ניתן למצוא בזימבבואה. אחרי הבחירות ב־2008 התברר כי הנשיא רוברט מוגאבה נכון לפעול בצורה אלימה על מנת למנוע את ניצחון האופוזיציה. על רקע זה נערך הסכם פוליטי בין מפלגתו של מוגאבה לבין האופוזיציה. במסגרתו תוקנה החוקה באופן זמני, כך שלצד הנשיא הוקמה ממשלה פריטטית, שבראשה עמד ראש ממשלה מהאופוזיציה. ואילו בבוסניה והרצגובינה קבע הסכם השלום ב־1995 הסדר חוקתי מעברי, שבמסגרתו מכהנים במדינה בה בעת שלושה נשיאים (המייצגים את הציבור הבוסני, הקרואטי והסרבי), כאשר תפקיד יו”ר הנשיאות מתחלק ביניהם כל שמונה חודשים. ההסדר עדיין בתוקף במשך למעלה מ־20 שנה, לאור החשש כי ביטולו יוביל מחדש להתפרצות אלימה.

היבט אחר של הסדרים מעבריים, קשור להסדרי חסינות מפני העמדה לדין לראשי המדינה שוויתרו על כוחם השלטוני. כך למשל נקבע בצ’ילה ב־1997 כי פינושה יכהן כסנאטור לכל חייו (וייהנה מחסינות מהעמדה לדין) בתמורה להתפטרותו מתפקידו כמפקד הצבא, ובמיאנמר, התיקון לחוקה ב־2016 העניק חסינות מהעמדה לדין לנשיא היוצא, מפקד החונטה הצבאית לשעבר, בגין פעולות שביצע במסגרת התפקיד.

ישראל אינה בוסניה או מיאנמר, וודאי שנתניהו אינו מתקרב להיות מוגאבה או פינושה. עם זאת, ישראל מצויה מזה שנתיים במשבר חריף, שבמרכזו התנגדות עזה להמשך כהונתו של ראש הממשלה, לצד חוסר היכולת של המערכת הפוליטית להחליפו בבחירות. בסיטואציה ייחודית זו, שבה המשך התגלגלות המדינה מבחירות לבחירות בעת משבר הקורונה נתפס על ידי רבים כחוסר אחריות, אפשר להבין את הרפורמה בחוקי היסוד כהסדרים חוקתיים מעבריים, שנועדו ליצור מבנה פוליטי זמני, שיאפשר לגוש המרכז־שמאל לקדם את ניתוקו ההדרגתי של נתניהו מהשלטון, תוך שמירה על יציבות שלטונית מסוימת.

האם ישראל אכן מצויה במשבר כה חריף עד שהיא זקוקה לחוקה מעברית הכוללת פגיעה, גם אם זמנית, בסדר החוקתי הקיים ובעקרון השוויון בפני החוק? האם שכרה באימוץ הסדר כזה עולה על הפסדה בשל כיפוף כללי המשחק החוקתי ויצירת ממשלה מנופחת? מטבע הדברים, אין הסכמה סביב התשובות לשאלות אלה. המבט ההשוואתי מסייע להבין את הוויכוח בתוך גוש המתנגדים לנתניהו, לא רק כמחלוקת טקטית על הדרך להחליפו, אלא גם כוויכוח על ההקשר הרחב של המעשה הפוליטי הכרוך בהקמת ממשלת ליכוד־כחול לבן.

הכותב הוא סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר סגל האוניברסיטה העברית