זיעה קרה כיסתה את המצח, והגרון התייבש ממתח כשעברנו את השער הנעול של חוף אמנון בדרכנו לעבירה משמעותית על החוק - מנוחה של חמש דקות על שפת הכנרת, האגם הלאומי, בימי קורונה. מה לעשות, כבוד השופט, חבר מושבעים יקר, ביקשנו לשאוף אוויר נקי ולא מסונן על ידי מסיכת NK95, המילה האחרונה בסופר־פארם.

זוג שעלה מהשביל לכיוון החניה הזהיר אותנו, עם הוראה מפורשת, שכשאנחנו יורדים במדרגות, ממש לפני החוף, מומלץ לפנות שמאלה ולא להתפתות לפנייה ימינה. רק כך נצליח להתחמק מהמצלמות המתעדות פולשים לא רצויים ומזעיקות באופן מיידי פקחים ולא עלינו, שוטרים.

ירדנו במדרגות, פנינו שמאלה, על פי ההוראות, אבל ברגע שהתכוונו לקחת שאכטה ארוכה של אוויר נקי ומים צלולים, נשמע טרטור מנוע עצבני ומעבר לסלעים הופיעה סירת משטרה אגרסיבית. "אתם מתבקשים לעזוב מיד את המקום", רעם השוטר במערכת הכריזה, "אתם מפירים צו של משרד הבריאות".

חבורת פורעי החוק שהייתה לידנו מיהרה לדדות על כפכפים אל מחוץ למתחם, ואנחנו מיהרנו אחריה. ראובן וגלעד, שני צעירים מצפת, הודו שהספיקו לפחות לטבול קצת במים, אבל גם טובי השוטרים לא יפריעו להם את המשך הסנפת האגם. הם כבר היו בדרכם לחוף הבא.

גם אנחנו לא ויתרנו. המשכנו בחיפוש אחרי פיסת דשא וקצת מים, ואחרי שיטוט קצר החנינו בכביש צדדי ליד הגן הלאומי כפר נחום, חוף מוכר לגולשי רוח, שפוקדים את הכנרת בימים בריאים.

שוב דילגנו מעל הגדר במיומנות של פורץ. "עבריין" מקומי הציע שנתפוס מחסה ליד מטע האבוקדו, שם אפשר להתחמק משטינקרים ושוטרים, אבל אותנו דווקא תפס יוסי סלס, מראש פינה, שפתח למשפחתו זולה קטנה על החוף וזרק חכה בריאה למים.

"למרות שאנחנו בתקופה קצת מוזרה ועצובה, יש משהו מאוד חי ושמח בלראות את הכנרת ככה", הסביר סלס. "נראה שאחרי שנים של התעללות זה המצב הטבעי שלה והוא עושה לה רק טוב. יש בה איזו חיות. הרי למרות שזה חוף גולשים, הוא נורא נוח, ולכן בדרך כלל הוא עמוס ויש ערימות לכלוך. שים לב לניקיון כעת, כאילו נשאר משהו בתולי מפעם. אני מורה דרך ולעתים אני מנסה לחשוב איך הכנרת הייתה בתקופת ישו, ונראה לי שזה מתקרב לאיך שהיא נראית היום".

מעט מאוד אנשים הפרו את צו משרד הבריאות, והאמת היא שזה היה די עצוב. לא חלילה חוסר הציות, אלא הבדידות המעיקה. סוף־סוף האגם מלא במים, הפריחה מסביב מספקת צבעים משגעים, ואין קליינטים. אהרן בן נעים, 64, הוא המנהל המיתולוגי של חוף דוגה. הוא נולד בטבריה, שימש כמציל בחוף האון, עבד במלון נהר הירדן, ודווקא את השיטפון הגדול של 92' הוא הפסיד משום שבחר אז לראות את העולם כימאי על אונייה. כשמיצה את עבודות הסיפון, חזר במלוא המרץ לאגם.

"תמיד אמרתי שאם אמות, אני רוצה שיקברו אותי בכנרת", בן נעים הדגיש את אהבתו הגדולה למקום. אהרן שלח את אחד מעובדיו לפתוח לנו את שער הכניסה הנעול. מצאנו אותו יושב ליד המשרד חסר מעש. "בשבוע הראשון היה לי מה זה כיף, כמה נהניתי", הודה כששוחחנו.

אהרון בן נעים (צילום: יוסי אלוני)
אהרון בן נעים (צילום: יוסי אלוני)

"הרגשתי כמו מלך. המדינה משלמת, יש לי רכב, חוף פרטי, אין אף אחד מסביב, אבל אחרי עשרה ימים התחלתי לחשוש. שמע, אני רגיל לאנשים באזור ואין לי אותם. אין מי שישאל איפה פותחים את המים, באיזו שעה התאורה נדלקת. אין את השיח שאני כל כך אוהב. אתה נכנס ללחץ, מקבל סטירת לחי ושואל 'הלו, אנחנו בפסח, יום העצמאות, זה לא יכול להיות'".

יש במגרש החניה של החוף מקום לכ־1,600 רכבים, עשרת אלפים אנשים. יש לא מעט חגים וימים במהלך השנה שבהם נאלצים לסגור את השער משום שהמקום עמוס. "אני אומר לך שביום כיפור לא היה שקט כמו שהיה לי בחודש האחרון", הוא שם יד על הלב. "אנשים בדרך כלל מגיעים, נכנסים יום לפני עם המנגלים, יש תנועה. אתה יודע מה קורה כאן בדרך כלל אחרי יום העצמאות? אני עובד פה עם טרקטור וממלא שתי מכולות אשפה. לפני ארבע שנים הודעתי שפתחתי חנות יד שנייה. מה לא השאירו כאן? שולחנות, כיסאות, טלוויזיות, תנורים. המקררים, של החבר'ה שעובדים פה, זה עוד מאז. באותה שנה בפסח הייתה מכת זבל שלא היינו מוכנים אליה, ומאז הרמנו ראש ואנחנו מתורגלים כמו בצבא, רק שיבואו".

בן נעים הסתכל על העובדים שישבו לידנו והתנצל שלא היה לו לב לשחרר אותם הביתה, היישר למעגל האבטלה. כמו כולם הוא הבטיח שהוא מחכה בסבלנות להוראות על הקלה בתנועה, שסוף־סוף יסיימו את הסיוט המתמשך.

"רק מהבוקר כבר היו לי עשרה טלפונים 'מתי אפשר לבוא עם הקרוון?'", הוא חייך בעצב. "אוי ואבוי אם האנשים לא יחזרו לפה בקרוב. זו תהיה מכה. אני מודיע שאם אומרים לי שמחר אפשר לפתוח, הלילה אני מכניס לכאן צוות של עשרה איש, הכל יכוסח. מוכן להפעלה".

אתה חושב שהקורונה תשנה קצת אותנו, כאנשים?
"כבר השתנינו לטובה. אני מרגיש שמיים וארץ, אם נשווה את המצב ללפני כמה שנים. אם הייתי עובד פעם עם 30 פועלים במשמרת, ירדתי בשנה שעברה ל־20. כולם השתנו, ואני מדבר על כל הסוגים והעדות. אתה רואה אבא או אמא מעירים לילד. לפני זה היו לוקחים את השולחן, עם הדברים, הופכים ומכניסים לאוטו. הלכלוך לא עניין אותם. אתה תראה, יהיו יותר רגועים".

מי שחושש מחזרת הלכלוך ותנועת האנשים לשגרת כנרת הוא ליאור כסלו, צפר מוכר ומדופלם ממושב רמות, השוכן ממש מעל האגם. "אני לא מדבר על ניילונים ופלסטיקים גדולים, בזה מטפלים יפה", כסלו הסביר. "אני מתכוון ללכלוך ברמה של בדלי סיגריות, פקקים של בקבוקים ואזיקונים. אם תלך לחופי מזרח הכנרת, תיקח מטר מרובע ותתחיל לספור פריטי לכלוך, אתה תמצא בין עשרה ל־50, וכל שנה נוספת עוד שכבה. עם ישראל צריך להבין שהורגים ככה את האגם ומה לעשות הוא לא חונך לזה. אני מבקש, תעשה ניסוי ותמצא כמות מזעזעת".

אגם מלא במים, ריק מאנשים, זו סיבה טובה לבעלי הכנף למצוא להם מקום?
"הציפורים שבילו את החורף בכנרת כבר לא פה. קורמורנים גדולים, שחפים, עזבו אותנו, ועכשיו זו עונת הקינון שמתרכזת בעיקר בחופי האגם. מקננת מסביב האוכלוסייה אולי הגדולה בעולם של קורמורן גמדי, יש הרבה מינים של אנפות כמו אנפה ארגמנית, אנפת בקר, מגלנים".

הטבע התעורר?
"לדעתי, לא. יראו עוד חזיר בר, או איזה צבי שהלך ליד המים? זה הכל פופוליזם. כדי להשפיע משמעותית על הטבע זה לא תהליך שלוקח ימים אחדים, או אפילו חודשים. אלה תהליכים הרבה יותר ארוכים".

רבים מאנשי הכנרת לא יסכימו עם קביעתו של כסלו. בזמן שהסתגרנו בבית, הם מספרים שראו הרבה יותר חיות מרימות ראש ויוצאות מבין השיחים. אהרן מחוף דוגה סיפר על משפחות של חזירי בר שהוא פוגש בשעות הבוקר המוקדמות, צבאים שהוא ראה, שלא לדבר על שפמנונים ואמנונים שמגיעים ממש ליד החוף כדי להטיל ביצים.

"מחקרים יספרו שהאדם מפריע בסופו של דבר לבעל החיים, אז ברור שברגע שהם מרגישים שהכנרת פנויה, הם תופסים את המקום", מסביר דניאל וקנין, רכז קהילה ושביל סובב כנרת ברשות הכנרת. "אני אולי היחידי כרגע שמסתובב על שביל סובב האגם עם אישור, ואני יכול לומר שרואים הרבה יותר חזירים, תנים. נמיות אומנם נפוצות כאן, אבל הכמויות שראיתי בשבוע האחרון הן עצומות. יש סוג של יתרון במצב. בעלי החיים יתרבו וירגישו ביטחון להתקרב לבני האדם, שמצדם אולי יפחדו מהשינוי. הרי חזירי בר התרגלו לחיות בחיפה לעומת חזיר שתפגוש בטבע וב־%99 מהמקרים יברח. פה החיות חוזרות למשהו יותר שורשי, למקום שאין בו רעש, הפרעות".

דניאל וקנין (צילום: יוסי אלוני)
דניאל וקנין (צילום: יוסי אלוני)

את וקנין פגשנו בחוף גופרה. גם הוא פתח את השער הנעול והכניס אותנו לממלכתו הפרטית: שביל סובב כנרת, 65 קילומטרים שמיועדים להליכה. "למנהל חוף יש קטע של כמה קילומטרים ועשרת אלפים מבקרים, ואילו אני אחראי על המעבר בין החופים, אזורים שאנשים לא מכירים", הסביר. "זה הקטע הפראי של האגם, ואני משתדל שיישאר קיים, נושם, חי. הרעיון לשווק את הכנרת, כי שוכחים ממנה במהלך החורף ואנחנו טוענים שדווקא אז היא הופכת לסופר־רלוונטית להליכה ולטרקים. למשל האזור שאנחנו נמצאים בו היה תחת שליטה סורית עד 1967 והיה ממוקש. במשך שנים היה סגור לציבור, ורק בשנה האחרונה צה"ל פינה מוקשים בפרויקט גדול. אז אתה יכול להבין שבחודש יולי, במרחק של מאות מטרים מאיתנו, יהיו אלפים, ואני יכול להיות פה לגמרי לבד".

עמדנו על השביל, קצת מחוץ לחוף, מוקפים בצמחייה ופריחה שהשאיר האביב השופע. חרדל השדה והמוני פרחי סלסילה מצויה. "יש פה תנאים טרופיים", וקנין הסביר. "זה מקום נמוך בעל אידוי גבוה, שיוצר חום גבוה. אידוי, חום, לחות, וגשמים זה מתכון לטרופי. קח כל צמח שראית באגן הים התיכון, שים בכנרת, או בהרי ירושלים ופה, בגלל התנאים, הוא יצמח פי ארבעה יותר גדול, או מהר. יש כאן צמחים ארץ־ישראליים, צמחייה פולשת כמו שיטה מכחילה. אפשר לראות על שפת הכנרת רקפות, נרקיסים, צמחייה ייחודית כמו לוביה מצרית, או חנק מחודד".

מה אתה מעדיף, להיות פה לבד, או עם כל עם ישראל?
"למרות שאני חובב טבע, אני גם חובב אדם, ואני חושב שהטבע שייך לכולם. גם אם אני אכיר מקום חדש, או סודי, אני אשתף, וזה מה שחבל. עונת הרחצה נפתחת בדרך כלל בפסח, וההכנות נעשות בחודשים ינואר עד מרץ. אתה יודע שעוד מעט יהיו פה עשרות אלפים ואתה מזיז עמדות, מציל ומשפר סככות ואפילו הטבע הלביש השנה את הכלה ומילא את הכנרת, ובדיוק ברגע הזה הכל נסגר".

שביל סובב כנרת הוא יוזמה של החברה להגנת הטבע, והוא מתוחזק על ידי רשות הכנרת. המטרה הייתה להסיר גדרות ומכשולים כדי שהאגם יהיה נגיש ופנוי לכולם, פטור מדמי כניסה. זה התחיל במאבק ציבורי שהגיע עד לכנסת, שם נקבע שהשביל יהיה כמה שיותר קרוב לקו האדום, הקו העליון של הכנרת, מה שאומר גם במחיר פלישה לשטחי קיבוצים השוכנים ממש על המים, אחד מהם הוא עין גב.

היום, כשהכנרת מלאה, המים עוברים מטרים ספורים מביתם של שלמי ושרי מיכאלי. מצד אחד זה טוב, מצד שני, מסתבר, קצת פחות. שלמי, 76, קיבל אותנו בשער הקיבוץ כשהוא רכוב על אופניו. הוא הוביל אותנו לביתו, שנבנה בשורה הראשונה לפני המים כבית מרגוע, או נופש, בימיה הראשונים של המדינה. בעין גב מספרים אז על תקופה שבה היו מגיעים לשם עם סירה מטבריה, כי כביש הגישה לא היה מסודר. היום מתגוררים בבתים המבוקשים ותיקי היישוב. השכנה של משפחת מיכאלי היא גסיה צוקרמן, שממש בקרוב ימלאו לה 103, ובעלה יעקב (ישקה) נפל ביוני 1948 על הגנת הקיבוץ.

שלמי ושרי רגילים שמתפעלים מביתם, שבימים של כנרת מלאה נראה כחלום רטוב מארץ אחרת. "את האנשים שהקימו את הקיבוץ לפני 83 שנה אף אחד לא שאל למה הם באים הנה ולמה הם יושבים על החוף. שנתיים הם חיו בלי שהיה להם מה לאכול, רעבו ללחם", מיכאלי מסנגר. "במלחמת העצמאות הם עמדו במערכה, ואם היו נופלים, אז לעם ישראל לא היה את הכנרת, אבל היום מתנהגים למקום כאילו הוא מפריע לרוחצים. זו צריכה להיות הכותרת שלך".

הוא כועס על אותו שביל סובב כנרת, שמשבית לו חלק מהשמחה. "מסביב לאגם יש 65 קילומטר, ומנהלת הכנרת בנתה חופים בעשירית מהשטח", הוא רוטן. "רוב המתרחצים מדרום רמת הגולן ומהעמק באים לקיבוץ ולמה? כי פה אפשר להגיע ממש עד המים. יושב קיבוץ בן 83, אז תזיזו את השביל, מה קרה? אנשים מחכים שייפתח השער כדי להתגנב פנימה. אני לא מתנגד, הכנרת היא של כולם. אני אפילו מוכן להיות אחד ממלאכי השביל ולהזמין את הטיילים לקפה, אבל אני לא מוכן שבלילה יקימו אוהל מתחת לבית שלי, או שאנשים יגידו 'זה לא שלכם'. שיסדרו להם חופים ולא ישלחו את כולם לכאן. אתה מוכן שעם ישראל יישב על הדשא שלך?". שרי, אשתו, התערבה: "לפחות הרווחנו שבפסח הם לא הסתובבו לנו על הדשא".

אבל יש גם לא מעט יתרונות לעובדה שאגם מפוצץ במים שוכן ממש מתחת לחלון. הרוח המערבית יוצרת גלים קטנים, שמשקים חינם את הדשא הצמוד, והמים מביאים איתם ציפורים היישר למרפסת הצנועה, כך שמיכאלי יכול לשכלל את תחביב הצילום.

"עד לפני כחודשיים, כשהמים היו רחוקים, הציפורים יכלו לשבת 50 מטר מפה ולא הפרענו להן", הוא אומר. "היום אני יושב על המרפסת וקל לי לצלם, כי אני יודע מתי הן יבואו ומאיזה צד. יכול לבדוק זוויות, מקומות מסתור. אני מצלם מגיל 15, אבל רק השנה התחלתי באופן מקצועי, כשהמים התקרבו. היה לי הרבה זמן להתבונן בסביבה".

אז בסך הכל לא רע לך כשהאגם התמלא?
"זה עושה טוב בלב כשהמים קרובים. כשהמפלס היה נמוך וכל הזמן אמרו 'נעביר עוד מים לירדנים' זה כאב באופן אישי, אבל הבנתי שצריך בשביל השלום. היום אני יושב על המרפסת ולא צריך להגיד לך למה אני שמח. לא סתם קוראים לזה 'המפלס הלאומי', וכשאתה רואה את דגל המדינה מתנוסס ברקע, אתה אומר 'אין עלינו'".

בדבר אחד לפחות מיכאלי צדק. היקף האגם הוא אומנם 65 קילומטר, אבל כמות החופים שניתן להתרחץ בהם היא קטנה ולא רק בגלל תקופת הקורונה, אלא משום שבחלק מהם כלל לא ניתן להיכנס למים.

"בגלל כל מיני החלטות ניהוליות של גופים, המתעסקים עם הטבע, הפסדנו הרבה חופים", משוכנע חגי לוין, מנהל מחלקת פיקוח ואכיפה ברשות הכנרת. "האגם שייך לטבע, אבל צריך לתת מענה גם לאדם. האדם לא גוף זר במיוחד במקומות מוסדרים שיש בהם שליטה וניקיון. בגלל שלאורך השנים שומרי הטבע לא נתנו אישורים והיתרים, אז אתה מגיע למקומות שגם אם נרצה לפתוח אותם השנה לקהל, לא תוכל להיכנס בהם למים. יש שם ג'ונגל. יש מתחת למים שכבה שלמה של סוף, גומא ואשלים. לא יודע אם ראית פעם שורש של קנה, הוא דוקר כמו קיפוד. יש שטחים בכנרת שבעבר היו פתוחים לכולם, וכשהכנרת נסוגה לא נתנו לנו לטפל בהם והצמחייה גדלה. מחוקוק ועד גינוסר זו רצועת חוף שאי אפשר להיכנס בה למים. ממגדל ועד טבריה אי אפשר להיכנס. זה האמזונס, אתה נתקל שם בקיר. מאבדים כך 30%־40% מהחופים. חייבים איזונים".

חגי לוין (צילום: יוסי אלוני)
חגי לוין (צילום: יוסי אלוני)

לפני שמונה שנים כתב ד"ר דורון מרקל, אז מנהל תחום כנרת ברשות המים והיום המדען הראשי של קק"ל, סקירה נרחבת על הצמחייה החופית באגם, הבעיות והפתרונות, ושם הסביר: "לצמחייה החופית המוצפת תפקיד חשוב ביצירת בית גידול מגוון, המשמש חסרי חוליות ודגים ממינים שונים. אגם הכנרת סבל ב־15 השנים האחרונות מתנודות מפלס קיצוניות וירידת מפלס דרסטית, אשר גרמה להשפעה שלילית על המערכת האקולוגית של האגם. עם זאת, התפתחה בחופי הכנרת צמחייה חופית מחוץ לקו המים אשר להצפתה עם עליית המפלס יש השפעות חיוביות ושליליות. נושא הצמחייה החופית וההשפעות הצפויות בעת עליית המפלס נבדק בעבר על ידי חוקרים שונים. המסקנה העיקרית הייתה שלמרות שחרור הנוטריאנטים (יסוד או תרכובת כימית החיונית לגדילת יצורים חיים - א"ל), הצפוי מפירוק הצמחייה, עדיף לא להסירה באמצעות כלים כבדים שירעידו את הקרקעית, זאת בשל החשש לפגיעה באיכות המים עקב הרעדת הקרקעית, עתירת הנוטריאנטים. לעומת זאת, ניתן להפעיל את הסירה הקוצרת, לאחר עליית המפלס, על מנת להסיר צמחייה במקומות נקודתיים כמו מעגנות, חופי רחצה וכן ברצועות צרות ומוגבלות מול חזיתות היישובים, כל זאת ללא פגיעה בקרקעית האגם, במערכת האקולוגית ובדגים".

הבעיה היום היא לא רק הצמחייה, שמקשה להיכנס לאגם בלא מעט מקומות, אלא גם המים, שכיסו עצים כמו אקליפטוסים ואשלים, שרבים מהם ימותו וירקיבו בתוך הכנרת. "אם לא מדובר בעץ מים, אז הוא מת, נרקב ויכול להוות מפגע", אומר דניאל וקנין, האחראי על שביל סובב כנרת. "זה עדיין לא בכמויות דרמטיות, אבל אקליפטוסים, שיטה מכחילה ואשלים הם אולי אזורי הטלה טובים לאמנונים, אבל בסופו של דבר לבן אדם לא נעים להיכנס, כי יש שם לכלוך, ריח לא נעים וריקבון. תמיד אומרים שהכנרת הכי יפה כשהיא עולה וזה נכון, אבל בהרבה מקומות היא גם פחות מושכת. תחשוב שבמשך 20 שנה גדלו עצים וקנים, והיא כיסתה אותם".

חגי לוין, מנהל הפיקוח, לקח אותנו לראות מעט מהג'ונגל שנוצר במהלך השנים. הוא הגיע לתפקיד אחרי 23 שנים בצבא ומתייחס לשמירת הכנרת כמו לחלק ממבצע, רק בזמן הקצר שהיינו ביחד הוא הוזעק לסכל דיג לא חוקי.

"כשאתה גר בגולן, ומשרת בגולן, הטבע הופך לחלק ממך, אז גם כשלבשתי מדים, רצתי עם החבר'ה של רשות הטבע והגנים לתפוס ציידים לא חוקיים, וכשהיו שריפות תמיד באנו לעזור", הוא מספר. "לכן אני מאוד מבין את האנשים שרוצים להגיע וליהנות מהמראות האלה ולא ניתן להם בגלל המצב. אנחנו מוציאים כל החורף צילומים ומספרים שהכנרת עלתה עוד ועוד, וכשמגיע הרגע הנכון, אתה אומר 'תישארו בבית'. בתחילת ההסגר עוד היו ממושמעים, אבל התחילו הימים החמים, והיום הם אומרים 'עשה טובה, עוד קצת, רבע שעה', ואני עונה 'אם היית עכשיו על הכביש, היית מבקש משוטר שייתן לך רבע שעה לנסוע 200 קמ"ש?".

חשבת שתראה את הכנרת במלוא תפארתה?
"לפני שלוש שנים הייתי אופטימי ואמרתי 'הכנרת תעלה'. צחקו עליי, 'אתה חי בסרט'. בשנה שעברה אמרתי להם 'הנה הוכחתי', והשנה זו כבר החותמת. מה ששיחק תפקיד מרכזי היה רצף הגשמים. היו שנים שהיה מספיק גשם, אבל הוא הגיע במופעים שהיו פרושים לאורך החורף. גשם, הפסקה ארוכה, האדמה התייבשה ולא היה מצב של אדמה רוויה. כמות הנגר השנה הייתה אדירה, וברגע שהנחלים זורמים בספיקות גבוהות, הכנרת מתמלאת".

המצב האופטימלי של אגם מלא במים וריק מאנשים, טבע במלוא עוצמתו, כנראה יסתיים בקרוב, כשהמגבלות יוסרו וההמונים יחזרו לחופי הכנרת עם הציוד התקני ועשן המנגל. אז האם השתנינו בימי ההסגר ונצליח להשאיר חלק מהתמונה פסטורלי, כפי שהיה בחודש שעבר? ספק רב.

סלס מראש פינה מכיר כל חייו את האגם. עוד לפני שהקים משפחה זה היה על בסיס יומי, או שביקר כאן עם גלשן הרוח, או על כוס קפה עם חברים. סלס יודע שהמראות של תקופת הקורונה שייכים לתיקיית "גזור ושמור". "מה שעברנו היה שיעור שניסה ללמד אותנו שצריך למצוא איזונים בחיים ובסביבה, אבל הוא כנראה לא יצליח", אמר בעצב. "מה לעשות, יש לנו עיניים גדולות, והכי גרוע - זיכרון קצר".