ברשימת הקרדיטים של העונה השלישית של הסדרה המצליחה "פאודה", שעלתה בנטפליקס בחודש שעבר, התנוסס שמו של השחקן מייק בורשטיין, לנצח קונילמל. השחקן והבמאי הישראלי שקבע את מקום מושבו בלוס אנג'לס, הפך לבמאי הדיבוב של הסדרה, שנמכרה לענקית הסטרימינג לפני כארבע שנים ושודרה בחלק מהמדינות בדיבוב לאנגלית.

"כשעבדו בנטפליקס על העונה השנייה של 'פאודה', הם הציעו לי לדבב את התפקיד של עמוס קביליו, אבא של דורון, שגילם בגרסה הישראלית יגאל נאור", מספר בורשטיין. "המפיקים חיפשו שחקן שגון הקול שלו דומה לקול של יגאל, מישהו שיודע משהו על התרבות הישראלית ושיכול לעשות מבטא ישראלי. הקושי היחיד שהיה לי הוא לדבר בערבית, אבל אחרי עבודה מאומצת הצלחתי לא רע".

ליאור רז בפאודה (צילום: באדיבות yes, נטי לוי)
ליאור רז בפאודה (צילום: באדיבות yes, נטי לוי)

לפני העונה השלישית של הסדרה קיבל בורשטיין הצעה מפתה יותר: "נטפליקס החליטו שכל הסדרות הזרות יזכו לליווי של במאי מקצועי שיעבוד עם המדובבים כדי שהתוצאה תהיה יותר עוצמתית ומקצועית. אחרי שהם ראו את הסרט 'אזימוט' שביימתי, הם הציעו לי לעבוד איתם על העונה השלישית של 'פאודה'".

איך האמריקאים מתייחסים לסדרה?
"מהפרק הראשון שלה הפכה 'פאודה' לאחת הסדרות הפופולריות בארצות הברית. היא תפסה פה בצורה בלתי רגילה. גם סדרות ישראליות אחרות כמו 'בטיפול', 'חטופים' ו'שטיסל' היו פה אהודות".

אחרי קריירה ארוכה של משחק הוסיף בורשטיין גם את התואר "במאי" לשמו. זה קרה רק לפני שלוש שנים, עם סרט הביכורים "אזימוט", דרמת מלחמה המתארת את היחסים בין חייל ישראלי לחייל מצרי ביום שאחרי מלחמת ששת הימים.

למה לקח לך כל כך הרבה זמן להתחיל לביים?
"ביימתי הצגות על הבמה גם בארץ וגם בחו"ל מגיל צעיר ותמיד ידעתי שיגיע היום שבו אביים סרטים. אומנם בסרטי 'קונילמל' ו'הרשלה' עבדתי כעוזר במאי והכרתי את המקצוע, אבל לא הרגשתי מספיק בשל כדי לביים. הייתי שמח בחלקי והסתפקתי במשחק. ב־1967, אחרי מלחמת ששת הימים, פנה אליי ידיד בשם משה נחשון ואמר שיש לו סיפור שהוא רוצה שאקרא. 'אני מאמין שיום אחד הסיפור יהפוך לסרט', הוא אמר. אחרי שקראתי את הסיפור, שכלל רק כמה דפים, חשבתי שאם אתחיל לביים, זה יהיה הסיפור שאביים. החזקתי את הדפים האלה אצלי במשך 50 שנה. ב־2017, כשמלאו 50 שנה למלחמת ששת הימים, הבנתי שזה הטיימינג להפיק סרט מהסיפור האותנטי הזה, שעדיין רלוונטי כי שום דבר לא השתנה. אנחנו עדיין נלחמים את אותה המלחמה שוב ושוב. חיפשתי תסריטאי שיהפוך את הסיפור לתסריט, ואחרי שהבנתי שתסריטאים בארצות הברית רוצים הון תועפות, החלטתי לקנות תוכנה שבה משתמשים הכותבים וכתבתי את הגרסה הראשונה של התסריט בעצמי. נתתי אותה לחברה שלי, שהיא תסריטאית, וביקשתי שתקרא. 'יש לך תסריט', היא אמרה, ומשם הכל התגלגל".

הסרט, בכיכובם של יפתח קליין וסמי שייק, זכה לביקורות משבחות, אך מועמדותו לפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה הותירה אצל בורשטיין טעם מר של אכזבה. "הגשנו כמועמדים לפרסי האקדמיה את הסרט, את השחקנים הראשיים ואותי כבמאי", הוא מספר. "בהתחלה הודיעו לנו שקיבלו את המועמדויות שלנו ואחר כך הם טענו שאני לא יכול להיות מועמד לבמאי השנה, בגלל שמקום המגורים הקבוע שלי הוא לא בישראל אלא בלוס אנג'לס. הגשנו ערעור ובסוף אמרו לנו שבשנה הבאה ישנו את התקנון. אבל את הפסילה שלי לא שינו. זו בושה. אני הייתי מאלו שהקימו את תעשיית הקולנוע בארץ בשנות ה־60 וכבר 50 שנה אני עובד במקצוע הזה בארץ. אני ישראלי לכל דבר, אבל חברי האקדמיה התעקשו. אני חושב שהם קנאים. בגלל היחס המזלזל הזה הרגשתי שאני לא יכול להיות חבר בארגון שלא מכבד את החברים שלו והחלטתי לפרוש מהאקדמיה".

מהאקדמיה לקולנוע וטלוויזיה נמסר בתגובה: "בעקבות המקרה הנ"ל אכן הוחלט כי כל תושב ישראלי, המתגורר אי אילו שנים מעבר לים, יוכל להתמודד בתחרות".

אתה מתכנן את הפרויקט הבא?
"יש לי פרויקט נוסף, אבל בגלל הקורונה הכל בהקפאה. נצטרך לחכות ולראות מתי נוכל להתחיל עוד פעם. אני מקווה שזה לא ייקח הרבה זמן".

סנטה קלאוס היִידי

הבמה הייתה הייעוד של בורשטיין מאז ומעולם. "ההורים שלי, פסח וליליאן בורשטיין, היו בין הכוכבים הגדולים בעולם של התיאטרון היידי", הוא מספר. "מכיוון שהתיאטרון היידי הלך ודעך והם היו צריכים לחפש את הקהל שמעוניין לראות הצגות ביידיש, ההורים היו נוסעים ממקום למקום בעולם. אחותי ואני גדלנו אצל סבתא וסבא שלנו בניו יורק עד שהיינו בני 7. אז ההורים החליטו שהמשפחה צריכה להיות ביחד, והם לקחו אותנו יחד איתם להצגות ברחבי העולם. מאז לא עזבנו את ההורים ולא עזבתי את הבמה".

זיכרון הבמה הראשון שלו הוא מגיל 3, ואותו זוכר בורשטיין בבהירות כאילו זה היה אתמול. "בחג המולד בניו יורק אבא ואמא הופיעו במחזמר באחד התיאטראות", הוא נזכר. "האומנת שלנו הביאה את אחותי ואותי אל מאחורי הקלעים כדי לראות אותם מופיעים. החברים של אבא רצו לעשות לו איזה קונץ, אז הם שמו לי משקפי צילינדר שאבא היה משתמש בהם וזקן שמוחזק עם גומייה. יצאתי לבמה בזמן שאבא עמד ושר, והקהל התחיל לצחוק. אבא לא ראה אותי ולא הבין למה הם צוחקים, עד שהמנצח על התזמורת הצביע עליי. אבא הסתכל עליי, עצר את התזמורת ושאל אותי באנגלית: 'מי אתה?'. 'אני סנטה קלאוס', עניתי. 'מה אתה עושה פה, סנטה קלאוס?'. 'אני רוצה לשיר', השבתי. 'מה אתה רוצה לשיר?', שאל אבא ואמרתי שם של שיר ביידיש שאבא שלי הקליט ואהבתי. אבא סימן למנצח, התזמורת התחילה לנגן ואני שרתי. כשהסתיים השיר השתחוויתי ויצאתי מהבמה בריצה. סופר לי שהקהל השתגע מזה. יצאתי עוד פעם והשתחוויתי בפני הקהל. אדם בשורה הראשונה הוציא שטר של דולר מהכיס, זרק אותו לעברי וצעק: 'תשמור על זה, אינגלע, יום אחד אתה תהיה כמו אבא שלך'. אני זוכר את הקטע הזה כמו חלום, והוא שנתן לי את החוצפה על הבמה".

ב־1952 טס בורשטיין לראשונה בחייו. זה היה במסגרת סיבוב הופעות של הוריו בארגנטינה. "ההורים הופיעו בלילות, ואחותי ואני היינו צריכים ללכת לבית ספר, אז הכניסו אותנו לבית ספר יהודי של י.ל. פרץ בבואנוס איירס", הוא מתאר. "אחרי הלימודים היינו הולכים לראות את ההצגות של אבא ואמא. יום אחד הקהל ביקש שאחותי ואני נעלה על במה ונשיר יחד עם ההורים. עשינו זאת, וכשאבא ראה שהקטע הפך למבוקש, הוא החליט לשלב אותנו בהצגות ותפר תפקידים למידותינו. היינו ילדי פלא. 'מוטל'ה וזיסלע' קראו לנו. ככה בעצם התחילה הקריירה שלי".

הילדות שלך הייתה נורמלית?
"כן. גם כנער הייתי יוצא לבלות עם חברים אחרי ההצגות ובסך הכל היו לי נעורים מעולים. בתקופה הזו כבר הרגשתי שהבמה היא הייעוד שלי. לעומתי, אחותי לא רצתה את עולם הבידור. בגיל 18 היא התחתנה ועזבה את המקצוע".

ב־1954, כשהוא בן 8, עלה בורשטיין עם משפחתו לישראל. "הגענו לארץ באונייה ממרסיי לאחר סיבוב הופעות בצרפת והתגוררנו בתל אביב", הוא אומר.

משפחת בורשטיין, שזכתה להצלחה עם הפצת תרבות היידיש בנכר, התקשתה בהתחלה למצוא עצמה בישראל. "הייתה בעיה רצינית מאוד בארץ באותה תקופה, כי הממסד נלחם ביידיש", נזכר בורשטיין. "אומנם מנהיגי האומה כמו דוד בן־גוריון ולוי אשכול דיברו בבית ביידיש, אבל הם פחדו שהיידיש, שהיא שפה גלותית, תהפוך לשפה הלאומית במקום העברית. אז במשך כמעט שנתיים כשחיינו בארץ השלטונות עשו לנו את המוות והוסיפו מס היטל על הצגות ביידיש. הציבור רצה לראותנו, אבל המס היה יקר מדי באותן שנים".

כשהם למודי אכזבה, חזרו בני משפחת בורשטיין בשנת 1955 לניו יורק ושבו לישראל ב־1962. "התגעגענו לארץ", הוא מסביר. "קיבלנו הצעה לחזור להופיע ביידיש, כי היחס של הממסד השתפר. במשך שלוש שנים הופענו ב־12 הצגות מוזיקליות ביידיש בהצלחה אדירה. חלק מההצלחה הייתה בשל העובדה שהקהל ראה שלא רק שחקנים מבוגרים מופיעים, אלא גם שני צעירים, אחותי ואני. קראו לנו ארבעת הבורשטיינים".

זה יהיה טירוף

ב־1964 השתתפו ארבעת הבורשטיינים בתפקיד קטן בסרט המצליח "סאלח שבתי", כמשפחה אמריקאית שמגיעה לישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שנראה פרצופו של בורשטיין על מסך הקולנוע הישראלי. אחרי שנה השתנה גורלה של המשפחה, ובפרט גורלו של בורשטיין, שהיה אז בן 20. הבמאי שמואל בונים, הפזמונאי חיים חפר, העיתונאי והיוצר דן בן אמוץ, הבמאי והמפיק יעקב אגמון והקריין עמיקם גורביץ' ביקשו להפיק מחזמר משירי המגילה של איציק מאנגר, והחליטו שרק שחקנים מהתיאטרון היידי ישתתפו בו. "כשהם פנו אלינו והציעו לנו להשתתף התלהבתי מהרעיון, אבל אבא פחד", מגלה בורשטיין. "הוריי היו רגילים להצגות מסורתיות, ואילו בונים עמד לביים את המחזמר בצורה מודרנית יותר. בסוף הצלחתי לשכנע את אבא, ואחרי החזרות התחלנו עם הצגות ההרצה. הקהל לא בא. 'זאת קטסטרופה', אבא אמר. 'אנחנו נאבד את הקהל שלנו'. יענקל'ה אגמון ניסה להרגיע אותו. 'מר בורשטיין', הוא אמר. 'חכה, אני מבטיח לך שזה יהיה טירוף'. ואכן, אחרי הצגת הבכורה הרשמית במועדון החמאם ביפו והביקורות המהללות בעיתון, הקהל נהר בהמוניו. זה היה אחד הלהיטים הגדולים שהיו בתיאטרון בכל הזמנים. רגע מכונן שבו התחילו לקבל את היידיש כשפה ראסמית בארץ ומה ששינה את הגישה ליידיש בכלל".

לאחת ההצגות של "המגילה" הגיעו המפיקים מרדכי נבון וישראל בקר. הם ביקשו לצפות במי שהביקורות כינו "מוטל'ה העילוי" ולבדוק אם הוא מתאים לסרט "שני קונילמל" שהם עמדו להפיק. "שמעתי שהם באולם", מספר בורשטיין. "אמרו לי שהם באו לראות את ההצגה כי שמעו על שחקן צעיר שיכול להתאים לתפקיד הכפול בסרט. אחרי המערכה הראשונה הם באו אל מאחורי הקלעים ובירכו את אבא שלי. 'חכו, אתם תראו אותו עוד פעם במערכה השנייה', אמר אבא שלי. 'אני כבר רוצה לראות אותו בשני קונילמל', אמר מרדכי. באותו רגע ידעתי שאני לא צריך לעשות אודישן, כי הם כבר בחרו בי".

התפקיד הזה, לדבריו, שינה את חייו המקצועיים והפרטיים. "זה הסרט שהפך אותי לכוכב בארץ", הוא אומר. "התפקיד היה חלום עבורי. לא היה שחקן בתיאטרון היידי שלא חלם לשחק ב'שני קונילמל'. זה כמו שהיית אומר לשחקן בריטי שהוא נבחר לגלם את המלט".

הסרט, שהיה מבוסס על תרגום המחזמר היידי של אברהם גולדפדן, גולל את סיפורו של מקס, סטודנט שחוזר לכפר מגוריו ומתאהב בבתו של גביר עשיר. למורת רוחו, הגביר מעוניין לשדך לבתו בחור ישיבה מגמגם וצולע בשם קוני למל, שדומה באופן מפתיע למקס. מרגע זה מתחוללת קומדיה של טעויות. בורשטיין, ששינה בשלב זה את שם הבמה שלו ממוטל'ה למייק, ביצע בסרט גם את השיר המזוהה עמו יותר מכל: "הייתי קוני למל" ("אומרים כי אני אינני אני"). "היה כבוד ענק עבורי, כפישר צעיר להופיע עם אגדות התיאטרון הישראלי כמו אהרן מסקין, רפאל קלצ'קין, שמואל רודנסקי, שמוליק סגל ושרגא פרידמן", הוא אומר. "זה סרט שהפך אותי לכוכב כמו שהסרט 'הבוגר' בנה את הקריירה של דסטין הופמן".

מה היו התגובות לסרט עם צאתו לאקרנים?
"זה היה להיט מהרגע הראשון. הקרנת הבכורה התקיימה ביום ההולדת שלי בקולנוע 'הוד' בתל אביב. ראו אותו כמעט מיליון וחצי צופים מתוך כ־3 מיליון תושבים שהתגוררו בארץ. לא יכולתי ללכת ברחוב. מאז ועד היום אני קונילמל".

לא הפריע לך שזו הדמות שהכי מזוהה איתך?
"בהתחלה זה הפריע לי, כי רציתי לברוח מהדמות הגלותית, אבל עכשיו אני חי איתה בשלום ואפילו גאה בה".

שיערת שהסרט יצליח כל כך?
"ידעתי שההצגה פופולרית ביידיש, אבל סרט על חסיד? לא חשבתי שזה יתפוס ברמה כזו. חשבתי שהוא יתאים לקהל מצומצם שאוהב את העניין החסידי והיידיש. אבל הדמות של קונילמל החמוד נכנסה ללב של הקהל בארץ. לא ראו בו דמות חסידית אלא אנטי־גיבור. הוא הפך לדמות לאומית".

ברודוויי, ישראל וקהיר

כשהוא נישא על גל הפופולריות של הסרט, קיבל בורשטיין הזמנה להשתתף בחגיגת הזמר הגדולה ביותר של אותן שנים - פסטיבל הזמר והפזמון. "קיבלתי שיר של רימונה די־נור ויעקב הולנדר בשם 'מי יודע כמה', בלדה יפהפייה ששמעון כהן עיבד", הוא מספר. "השיר זכה במקום הראשון. זה היה הישג גדול מאוד עבורי".

הצלחת הסרט סיפקה לבורשטיין הזמנה להצטרף גם לתיאטרון הקאמרי. התפקיד הראשון שלו בתיאטרון העברי היה במחזמר "טורנדוט", שביים שמואל בונים וכלל שירים שיצרו אברהם שלונסקי וסשה ארגוב. "במהלך החזרות התחילה מתיחות באזור הדרום והחלטתי לרדת לאזור כדי להופיע בפני חיילים", הוא משחזר. "איציק קול, שהיה מנכ"ל התיאטרון, צלצל אליי ואמר שאם אני לא חוזר לחזרות אז אני מפוטר. 'השתגעת?', אמרתי לו, 'איזה חזרות? עוד מעט פורצת מלחמה'. ואכן פרצה מלחמת ששת הימים ובמהלכה סופחתי לאוגדה של טוליק (האלוף ישראל טל - ד"פ) והמשכתי להופיע בפני חיילים. אחרי המלחמה חזרתי לחזרות וההצגה עלתה בהצלחה".

בשלב זה הפסקת להופיע עם ההורים?
"כן, וזה גרם למשבר גדול ביני לבינם שנמשך הרבה שנים".

אחרי המלחמה הגשים בורשטיין חלום נוסף, כשזכה להופיע בפני חיילי צה"ל עם אלילו, הבדרן והזמר היהודי־אמריקאי דני קיי. "במשך כחודש נסענו להופעות בפני חיילים ופצועי המלחמה, וזה היה אחד השיאים של הקריירה שלי", הוא מספר. "אבל זו הייתה גם האכזבה המקצועית היחידה שלי. בתור אומן דני היה הגדול מכולם, אבל כאדם כל כך התאכזבתי ממנו, כי הוא היה מאוד מאוד לא סימפטי. אחר כך למדתי שזה נבע מהחיים הפרטיים הקשים שהיו לו ושבאו לידי ביטוי בהתנהגות שלו מחוץ לבמה".

בסוף שנות ה־60 הוחתם בורשטיין בחברת התקליטים CBS ובמסגרתה הוציא את תקליטו הראשון "שירי עם ביידיש", אלבום משותף לו ולחוה אלברשטיין. בהמשך הקליט מספר שירים שהפכו ללהיטים מצליחים, בהם "מיני מקסי", "הולו הולו ילדים", "מזל" ו"אברהמ'לה מלמד". בסוף 1968 חברת סרטי רול צילמה את תוכנית היחיד הראשונה ואחת מתוכניות הבידור הראשונות בטלוויזיה הישראלית, "מי אתה, מייק בורשטיין?", ובכך הוא ביסס את מעמדו ככוכב ענק בישראל.

רשימת השיאים של בורשטיין נמשכת, כשב־1969 יצא לסיבוב הופעות עם "המגילה" בדרום אמריקה, וגם הגיע לראשונה להופיע בברודוויי. "זו הייתה ההצגה הישראלית הראשונה שהציגה שם", הוא מדגיש. "לאחת ההופעות הגיעו נציגים מסוכנות השחקנים האמריקאית הגדולה, וויליאם מוריס, והחתימו אותי על חוזה. כך מצאתי את עצמי מופיע בברודוויי במחזה הדרמטי 'Inquest'".

עם שובו לארץ ב־1971 החל בורשטיין להתערות בתעשיית הבידור הישראלית: הוא השתתף לצד מירי אלוני ופופיק ארנון במופע משירי "החומש" של איציק מאנגר, לקח חלק בשלל פסטיבלי זמר וזכה שלוש פעמים במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים עם "היפו היפי" (1977), "שולם ברוגז" (1979) ו"שלום על העולם" (1982). ב־1981 השתתף בקדם־האירוויזיון הראשון עם השיר "סביב כל העולם", שסיים במקום החמישי.

בהמשך השתתף בסרטים, בהם "הדיבוק", "סוחרי המוות", סרט ההמשך "קונילמל בתל אביב", שלדבריו "הצליח בקופות אף יותר מהסרט הראשון", והסרט האחרון בטרילוגיה - "קונילמל בקהיר".  

מלך הולנד ואני

ומקהיר - להולנד. "ב־1978, במהלך הופעה במועדון 'עומר כייאם' ביפו, ניגשה אליי כתבת מהטלוויזיה ההולנדית וסיפרה לי שבהולנד מתכוונים לחגוג את יום העצמאות ה־30 של מדינת ישראל ומחפשים אומן ישראלי לתוכנית", הוא משחזר. "היא אהבה את ההופעה שלי והציעה לי להגיש תוכנית ספיישל. הסכמתי כמובן. אחרי התוכנית הזו הוצעה לי תוכנית יחיד משלי בטלוויזיה ההולנדית. למדתי הולנדית במיוחד ובמשך שלוש שנים 'The Mike Burstyn Show' הייתה לאחת התוכניות הפופולריות בהולנד".

אבל בורשטיין לא נשאר בהולנד לאורך זמן. הצעה שקיבל השיבה אותו לברודוויי, להחליף את השחקן הראשי במחזמר "ברנום", זוכה פרס טוני. לרזומה שלו נוספו במרוצת השנים עוד מחזות זמר, בהם "ג'ולסון", "ברנשים וחתיכות", "לנסקי", "כנר על הגג", "הרוטשילדים" ועוד.

אף שמקום מושבו בארצות הברית, בורשטיין שומר על קשר הדוק עם התעשייה הישראלית. בין היתר הוא השתתף בסדרה "ג'ודה" שיצר ציון ברוך. "ציון הוא גאון", מפרגן בורשטיין, "הוא עשה בסדרה דברים בלתי רגילים. לפני שנה צילמנו את העונה השנייה, שתהיה אפילו יותר מדהימה מהראשונה, ואני מחכה להגיע לפרמיירה בארץ".

ציון ברוך, עמוס תמם, מוריס כהן ומייק בורשטיין: מתוך ג'ודה (צילום: צילום פרטי)
ציון ברוך, עמוס תמם, מוריס כהן ומייק בורשטיין: מתוך ג'ודה (צילום: צילום פרטי)

לא רק עם ישראל הוא שומר על קשר מקצועי, גם עם ההולנדים. "לפני כשנה הופעתי בהיכל התרבות באמסטרדם", הוא מספר. "בנסיעה הזו יצרתי קשר מחדש עם וילם אלכסנדר מלך הולנד, שאותו הכרתי כשהיה ילד קטן. הוא היה צופה בתוכניות שלי עם אמא שלו המלכה. כשהיינו שם, הוא הזמין אותי ואת ציונה אשתי לבקר אצלו בארמון. זה היה מרגש".

אתה חושב לחזור להתגורר בישראל?
"אני מגיע לביקור בארץ כל שנה, אבל הבסיס שלי נמצא בלוס אנג'לס, משום שהילדים והנכדים שלי כאן. אני לא רוצה שהנכדים יגדלו בלי סבא וסבתא".

הילדים שלך לא הלכו בעקבותיך מבחינה מקצועית?
"לא. היה להם קשה שהייתי רוב הזמן בנסיעות. הם בחרו במקצועות אחרים לגמרי. הנכדים שלי מוזיקליים, אבל הם קטנים".

מה עם הקרירה המוזיקלית שלך?
"בדיוק עכשיו סיימתי להקליט אלבום בארצות הברית, שכולל את מיטב להיטי ברודוויי. אני מחכה שהקורונה תיגמר כדי להוציא אותו לאור".

אתה שלם עם כל ההחלטות שעשית בקריירה?
"בהחלט. אני לא מתחרט על שום דבר ומרוצה מאוד מהרבגוניות".

ומה השאיפות שלך כעת?
"הגעתי לנקודה שבה הבימוי הוא השאיפה העיקרית שלי בחיים. אתה מגיע לשלב מסוים בקריירה שאתה רוצה לעשות דברים שלא עשית קודם, ודברים שאתה מסוגל לעשות גם מבחינה פיזית. אני אומנם עושה כושר ושומר על עצמי, אבל אני חושב על העתיד, כשאתבגר יותר. אני תמיד מתכונן וחושב קדימה".

היית מוכן לגלם את דמותו של קונילמל שוב, הפעם כמבוגר?
"מנחם גולן ז"ל הציע לי לפני כמה שנים. היה לו רעיון להעלות על הבמה הפקה בימתית של קונילמל. אמרתי לו שאדם צריך לדעת איפה הגבולות שלו, וזה לא התאים לי. לא רציתי לצאת פתטי. חוץ מזה, תמיד יש לי שאיפות חדשות. אני לא רוצה לטחון מים ולעשות מה שעשיתי כבר בעבר"