עד הימים האחרונים הייתי, בגדול, בצד של יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים. נכון, אנחנו במצב לא פשוט. נכון, הקורונה שיבשה כאן את הכל. נכון, הרבה אנשים - שכירים ועצמאים - נדרשו לשלם מחירים כבדים. ועדיין, הדרישה שהמורים יעבדו מעבר למה שהם מחויבים, מבלי לקבל על כך תוספת שכר, היא דרישה בלתי מתקבלת על הדעת.
החופש הגדול איננו צ'ופר. כך גם היום החופשי בל"ג בעומר. הימים הללו הם חלק מתנאי ההעסקה של המורים, ומי שמבקש שהם יעבדו בהם, צריך לשלם על כך. חינוך הילדים שלנו איננו משימת התנדבות של אחר הצהריים בתנועת הנוער, ואנחנו צריכים לתבוע שמי שעוסק בעבודת הקודש הזו, יתוגמל כהוגן על כל רגע ורגע שהוא מקדיש לה.
אבל אז ראיינתי אתמול - יחד עם עמיתי, אסף ליברמן - את בן דוד. תסכימי איתנו, שאלנו אותה, שהמצב שבו תלמידי ישראל יישבו בבית בל"ג בעומר - כשרק הרגע הם חזרו מחופשה ארוכה, וכשממילא חל איסור על הדלקת מדורות - איננו סביר? ובכן, מסתבר שבן דוד לא חשבה שמשהו כאן לא סביר. יש הסכם, אמרה, בהסכם מופיע של"ג בעומר הוא יום חופש, וכך יהיה. ואם ישלמו לכם עבור היום הזה, כפי שצריך, מה אז, שאלנו. גם אז, הסבירה בן דוד, לא נלמד. יש לנו הסכם, והחופש הזה הוא חלק ממנו. במילים אחרות. זה לא סיפור של כסף ושל תגמול הולם. בן דוד פשוט לא רוצה שהמורים שלה ילמדו.
יש משהו מדכא בהאזנה למנהיגי המורים בימים אלה. יתרה מכך, אף שאני חי רחוק מאוד מהעולם החרדי, בכל היבט שהוא, בימים כאלה אני מוצא את עצמי מביט בחרדים בקנאה גדולה. לא צריך להסכים איתם בכל דבר, ולא צריך לחתום על הזדהות עם כל תפיסת העולם שלהם, כדי להבין שאצלם חינוך הילדים קודם לכל. בצדק מתחנו ביקורת קשה על חלק מהרבנים שלהם, שמשכו את סגירת מוסדות החינוך שלהם עמוק לתוך הקורונה, מאוחר יותר ממה שהיו צריכים. זו הייתה טעות קשה והחלטה רעה. ועדיין, חשוב להבין מאיפה היא באה. היא באה ממקום של מי שמתקשה עד מאוד לפגוע בחינוך. ממקום של מי שמגדל דור צעיר על גישה שאומרת שלא מבטלים תורה. שלא משביתים ילדים מלימודם. של מי שבסדר העדיפויות שלו נמצא קודם כל החינוך.
מה הייתי רוצה שיקרה בחינוך הכללי? הייתי רוצה לשמוע, עם פרוץ המגיפה, את מנהיגי ארגוני המורים נלחמים כדי ללמד, שוברים את הראש כדי למצוא את הדרך, משדרים תשוקה למפגש עם הילדים, עולים לשידור ומסבירים שרק במצב חירום קשה משאירים בבית תינוקות של בית רבן, ונאלצים להיכנע, אחרי מאבק, בכאב ובצער, להוראות משרד הבריאות.
ומה קורה בפועל? ההפך הגמור. בפועל, מנהיגי המורים הם תמיד הראשונים שנותנים את הרושם שכל הסיפור הזה של הלימודים לא בא להם טוב. שחוץ ממלחמה על החופשים ומאבקים על תנאי שכר, לא מעניין אותם כלום. ולמה זה מרגיז כל כך? כי אנחנו יודעים שזה לא נכון. אנחנו יודעים שבמובן הזה הם לא מייצגים את הציבור שאותו הם אמורים לייצג. אני זוכר את המורים שלי, ואני מכיר את המורים ואת המורות של הילדים שלי, בעבר ובהווה. אני רואה כמה הם נותנים, כמה הם משקיעים, כמה הם רוצים. אני מצדיע להם על עבודתם וחושב לעצמי: לא מגיע להם שכך הם ייוצגו בציבור.